ספירת העומר הנמשכת שבעה שבועות מקשרת בין חג הפסח העוסק באתגר החירות הלאומית והאישית וחג השבועות העוסק בשאלה הרוחנית שעניינה הקשר עם הזולת. זו שאלה רוחנית כי היא עוסקת בראיית האנשים שבשולי החברה הגר, האלמנה והיתום אשר בקלות יכולים היו להיות שקופים. ההבנה שגם הם חלק מהקהילה שלנו וחיים בכל אחד מאיתנו, הם היבטים שונים של הוויתנו האנושית. זו הזמנה לפגוש את האחר כמות שהוא בשדה המתח בין חירות לאהבה.
בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות. רות המואביה היא הגֵּרָה האהובה ביותר על העם העברי, והסבתא-רבא של דוד המלך, אשר החלה כנוכרייה, בת לעם המואבי, שראשיתו בגילוי עריות בין לוט השיכור ובנותיו, וסופה שממנה יצא דוד המלך הנערץ על עם ישראל.
יש הרואים בקריאת המגילה קשר לכך שרות לקחה על עצמה את התורה מתוך רצונה שלה, ולא מתוך המסורת אליה נולדה כמעשה של בחירה חירותית.
סיפורה של רות מרשים בעוצמת ההקרבה שלה כלפי חמותה נעמי. רות סירבה להיפרד מעל נעמי. כאשר ביטויי אהבתה והקרבתה לטובת הזולת, מעוררים השתאות, דוגמא ומופת של היכולת לצאת מעבר לעצמי לטובת האחר.
“אַלִּ תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵך, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה אָדוֹנַי לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ”. (רות פרק א')
בחג השבועות אכן עולה שאלת הקהילה והאחר. אולי עלינו לקרוא את מגילת רות בכל ימות השנה ולאו דווקא בשבועות, כדי שנהיה כולנו מעט יותר סוציאליים, חומלים ואוהבים, ועם מעט פתיחות וחיוביות נוכל ליצור מתוך אינדיבידואליזם מלא ואותנטי קהילה ומשפחה.
בנצרות מציינים את חג השבועות בשם Pentecost (מלשון חמישים). על פי המסורת ירדו לשונות אש על ראשו של כל אחד מהשליחים ועל ידי כך הם חשו שיש ביכולתם לדבר בלשונות שונות כלומר בשפות שונות, ולהביא את סוד אירוע הצליבה לכל לב אנושי ללא הבדל דת או אמונה.
לקראת החג נתעטף בלבן, נחשוב מחשבות בהירות, נהיה מוכנים לקבל את מתנת הרוחניות ונתענג על מסורת אכילת מאכלי החלב. אולי הם מסמלים את התודעה האחדותית ואולי זה בכלל קמפיין של מועצת החלב – מסורת היא מסורת.
חג שמח!
נורית רוזנגרטן
