המשוררת זלדה

המשוררת זלדה

אתמול ה-20 ביוני, חל יום הולדתה של המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי (1984-1914) בת לשושלת אדמו”רי חב”ד, ששילבה בשירתה יסודות חסידיים, לצד כתיבה בשפה חופשית ופתוחה המתאימה לכל אדם באשר הוא.

שירתה שהתפרסמה במדורים הספרותיים בעיתוני ישראל, משכה אליה התעניינות מצד חובבי שירה צעירים. יונה וולך המשוררת הצעירה והסוערת, הייתה זו שהביאה להדפסת שיריה.

על השפעתה ניתן לעמוד מקריאת מכתבה של וולך לזלדה:

“לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב. ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך. רק היום הצלחתי לקוראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור, שהקדימו דמעות שהיו יורדות, שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר… וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים, ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה, בכבוד והערצה, יונה”.

שתי המשוררות הופיעו יחדיו בערבי שירה ושררה ביניהן הערכה הדדית, אך מערכת יחסיהן נותקה בעקבות השיר “תפילין” של וולך בו נזכרים תשמישי הקדושה בהקשר אירוטי.

שירה הבא של זלדה מביא בצורה בהירה את טיבה של הנפש שאינה חיה בזמן ועל כן יכולה כה לכאוב את ההווה שנפל לבור העבר, וכיצד שינוי נקודת מבט יכול להיות “הרמת החיים כולם, גם חיי עבר רחוק עד מאד….”

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר
מִישֶׁהוּ שָׁאַל:
הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?
וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:
הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,
גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.

בשנת 2014 שלושים שנה לאחר מותה של זלדה, התפרסם הספר “צִפור אחוזת קסם”, המלקט מכתביה שאינם דווקא שירים. יש בו קטעי פרוזה, הגיגים, סיפורים, חלומות, רשימות שכתבה על תלמידותיה כשהיתה מורה ומכתבים שחלקם לא נשלחו מעולם. המשורר יונדב קפלון, אחד מעורכי הספר אמר עליו: “יש פה חיבור חזק בין היומיומי והחולין לממדים של קדושה”.

זלדה, משוררת דתית שהיתה אהובה על החילוניים, הביאה מסרים גבוהים של מוסר מתוך ראיה רוחית ובשפה בהירה. בשירה “אם נשמתך חסרת פניות”, מבטאת זלדה את היכולת הטמונה בכל אדם אשר נשמתו זכה והוא מחובר למניעים טהורים, למצוא את הנקודה הפנימית של אחדות ההפכים, כמעין קפיצת דרך להתגברות על הדיכוטומיה ועל הכאוס שבקיום. אז מגיע המרפא והשקט.

אִם נִשְׁמָתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת
כְּשׁוֹשַׁנָּה – תַּגִּיעַ אֶל לֵב הַדְּבָרִים
בִּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ.

אִם נִשְׁמָתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת
כְּשׁוֹשַׁנָּה – תָּגִיע לַשַׁעַר
הָאֲמִתִּי.

אִם נִשְׁמָתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת
כְּשׁוֹשַׁנָּה – יָבִיא לֵךָ
רָב לֵיב שָׁרָה-ס
לְאוֹר הַבְּרָקִים,
וּלְמַעַרְבּוֹל הַסּוּפוֹת.

אִם נִשְׁמָתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת
כְּשׁוֹשַׁנָּה – לֹא תִּטְבַּע בְּחֹשֶׁךְ
עַד הַשֹּׁרֶשׁ
לֹא תִּטְבַּע בַּתְהוֹם
עַד הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית.

זלדה, שראתה עצמה פליטה רוחנית של השואה, נפטרה במוצאי יום השואה, וכמין חסד אחרון, אולי ניתן לראות בכך שחוזרים ומשמיעים את שירה “לכל איש יש שם” במשך כל יום השואה. השיר שהתפרסם על ידי חווה אלברשטיין שואב את הרעיון המרכזי ממאמר חז”ל: “את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו”.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

קישור – לכל איש יש שם

ימים טובים,
נורית רוזנגרטן