מרגע שירדה השמש והחל יום השואה, תחושת בדידות חדשה החלה אופפת אותי. לראשונה הייתי ביום הזה יתומה מלאה, ללא אמי, ללא אבי. שני עמודי התווך של הזיכרון המשפחתי שנשאו את להבת העדות, כבו.
הסיפורים שלהם, שנים כה רבות של קולות שאפשר היה להאזין להם, פנים שניתן היה ללטף, דמעות שיכולתי למחות. השנה, לראשונה, משלא היה מי שיישא אותם עוד, הפכו הם לחלק בלתי נפרד ממני. כאילו עם לכתה של אמי, זיכרונותיה שלה עברו אליי ואל אחי. כעיזבון שאין לו יורשים אחרים.
לא הצלחתי להקשיב לעדויות אחרות השנה.
קולה של אמי הדהד בתוכי בעוצמה שלא ידעתי שקיימת. ראיתי אותה – לא רק בזיכרוני, אלא ממש נגד עיניי. את העיניים שנשאו את שכבות הכאב מתחת למבט ההחלטי, את הידיים שהיו רכות כמשי בליטופיהן וחזקות כפלדה בנחישותן.
תמיד אמרה לי: "בחרתי לא להיות קורבן". ואיזו בחירה זו הייתה – לקום מתוך אפר ההיסטוריה, להרים ראש, להקים משפחה, להעניק חיים חדשים בעולם שניסה למחוק את עצם קיומה ואילץ אותה לשרוד במסתור בזהות בדויה שחייה היו תלויים בה. כשלא היה לה כלום, נתנה הכל. כשרעדה מבפנים, עמדה איתנה מבחוץ. ובשקט, בלי הצהרות גדולות, העבירה לנו מסר אחד ברור: החיים הינם בחירה יומיומית.
הכל ירשתי מאמי, שהסתלקה מאיתנו לפני כשלושה חודשים ומאבי שהלך לעולמו 25 שנים לפניה. את הטראומה שנצרבה בנפשי עוד לפני שנולדתי ואת הכוח לשאת אותה בגאון. את האובדן העמוק ואת החוסן להמשיך קדימה. בביתנו, הישרדות ואהבה לא היו מושגים מנוגדים אלא שני צדדים של אותו מטבע יקר ערך.
בחירתה של אמי מהדהדת עבורי את מילותיו של טשרניחובסקי: "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז". גם בימים האפלים ביותר, היא לא מכרה את נשמתה, לא ויתרה על החירות הפנימית שלה, על אמונה תמימה באדם ובטוב שבו, למרות שראתה את הרוע בכמה ממופעיו הגרועים ביותר.
ג'ינה, הפיליפינית שטיפלה בה בשנים הארוכות בהן כרסמה מחלת האלצהיימר את תודעתה וזיכרונה, אמרה שביום השואה היתה נופלת עליה עצבות. כאילו היו שמורים ליום הזה שאריות תודעה שהתגייסו להזכיר לה…
כמו ידעה את תזמון עזיבתה, בחרה אמי ללכת דווקא עכשיו, כשהארץ כולה מדממת. כשהטראומה הקולקטיבית פוגשת את האבל הפרטי שלי. האובדן האישי נמזג עם הכאב הלאומי, והימים הללו שבין השואה לתקומה מקבלים משמעות חדשה, עמוקה וכואבת יותר.
שמונה-עשר חודשים של טלטלה, עשרות אזעקות שהפתיעו בכל פעם בעוצמתן, וקולות מחרישי לב, של פנים נעדרות וגעגועים בלתי נסבלים. הכאב נערם, התפשט, חיפש מקום לנוח ולא מצא.
בתוך האפלה הזאת, האור היחיד שבאמת מאיר הוא החיבור האנושי. המבט בעיניים במפגש אמיתי עם אדם אחר. השיחה הכנה שמחבקת את הנפש, האהבה שמרחפת גם ללא מילים, כפי שזכיתי לחוות היטב מאבי ז"ל. אלה הם רגעי החסד שמזכירים לי את בחירתם של הורי להאמין בחיים למרות הכל."כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז" – מילים אלו של טשרניחובסקי כאילו נכתבו עליהם. למרות כל מה שעברו, המשיכו להאמין ברוח האדם ובכוחה של התקווה. גם כשהכל סביבם התמוטט, הם בחרו להאמין בעוז הרוח האנושית, באפשרות של תיקון ובנייה מחדש.
השבועות שמתחילים בפסח, עוברים ביום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות מעבירים אותנו מסע זיכרון לאומי ופרטי.
יום העצמאות כבר בפתח. הצבעים משתנים. הקולות מתחלפים. מעברים חדים מאבל לחגיגה, מייאוש לתקווה. אלה צורמים בכל שנה ובמיוחד בשנה זו.
לזיכרון הלאומי מתווסף הווה נורא, בו חטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס, בין חיים למוות. האם יתווספו לרשימת השבויים ששבו, או חלילה לרשימת החללים? זה מה שלימדוני הוריי – החיים עצמם הם תנועה מתמדת בין קצוות. למן הגירוש מגן עדן, הנפש האנושית מיטלטלת בין הקטבים הללו, ואוחזת יחד את השבר והתקווה.
בין חורבן לבנייה מחדש, בין דמעות לחיוך, גם אני לומדת לשאת את המורכבות הזו. להמשיך בדרכם של הוריי – ולהביט בנכדיי. לחיות למרות הכל, ובעיקר בזכות הכל. להיות עדה חיה לכך שגם מתוך האפר הגדול ביותר, יכולים לצמוח חיים חדשים.
זו המורשת האמיתית שהשאירו לי. הנפש השואפת דרור, המסרבת להתכופף בפני הייאוש והכניעה. האמונה העיקשת באדם וברוחו החזקה – זו הירושה הרוחנית שהשאירו לי, וזה הלפיד שאני ממשיכה לשאת, בדרכי שלי.
נורית רוזנגרטן
