לצד האנתרופוסופיה כדרך רוחנית, אני תופס את האמנות והתיאטרון בפרט כמדיום ציבורי וקהילתי, כבעלי תפקיד מרפא. שטיינר למזלו ואולי לרוע מזלנו, לא חווה שני מוקדי רוע במאה העשרים: השואה והפצצה על הירושימה. וגם את מלחמת עזה לא ניבא. לצד השקפת העולם שגדלתי עליה כילד (כולל מרידות, הסתייגויות וביקורות), גישתי לאנתרופוסופיה עוברת גם דרך התיאטרון, ובמיוחד דרך הבדיקה המרתקת על רוחניותה של האמנות הזאת. במפגש זה אנסה להתחקות אחר הקשר בין יוצרים חילוניים, ספקנים עד אימה כמו סמואל בקט או הרולד פינטר לרוחניות. שהרי לא רק פאוסט של גתה ומחזות המסתורין של שטיינר הם – יכולים להיות – תיאטרון רוחני. במפגש אדבר על הפוטנציאל התרפויטי של תיאטרון כזה ואדגים בעזרת טקסטים משלנו ומשל אחרים.
