JFK – ג'והן פיצג'ראלד קנדי
השבוע, ב-29 במאי, 1917 חל יום הולדתו של ג’והן פיצג’ראלד קנדי, נשיאה ה-35 של ארה”ב.
לרבים הוא זכור בגלל האופן הטראגי בו הסתיימו חייו, בהתנקשות אפופת מסתורין, שנחוותה כטראומה לאומית בארה”ב. הההתנקשות הפומבית בלי אוסוולד, החשוד ברצח, יומיים מאוחר יותר, רק הוסיפה לתחושה שרב הנסתר על הגלוי והזינה את גרסאות הקונספירציה הרבות שהתפרסמו במרוצת השנים.
אך גם בחייו היה קנדי פופולרי ברמות שאף נשיא לפניו או אחריו לא זכה להן. מעניין לחשוב ולתהות, מה היה בנשיאותו הקצרה, שנתיים וחצי בלבד, שהותיר רושם על דורות שלמים של אמריקאים אשר עדיין רואים בו את הנשיא הגדול מכולם במאה העשרים.
את התשובה יש לחפש ברוח הזמן שאותה היטיב לבטא קנדי במעשיו ובנאומיו.
מחציתה הראשונה של המאה העשרים התאפיינה בכאוס ובאובדן דרך מוסרית, שאת ביטויים אנו פוגשים במלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים בספרד, הפשיזם האיטלקי, הבולשביזם הרוסי, הנאציזם הגרמני ונספחיהם בכל רחבי הגלובוס. באמצע המאה העשרים עוברת האנושות טלטלה קיומית שמשנה את תודעת האדם ומכתיבה שינוי. עשרות מיליוני בני אדם עסוקים בשיקום חייהם לאחר מלחמות העולם. לא עוד המונים בכיכרות, בעלי תודעה קולקטיבית הרסנית, אלא בני אדם, אינדיבידואלים בעלי אגו מתפתח, החיים תחת אימת פצצת האטום שמאיימת להחריב את האנושות ואשר כבר הדגימה את כוחה ההרסני בהירושימה ובנגסקי. שטיינר מנבא זאת כבר בערוב ימיו, באומרו שהחל מ- 1933, האנושות “תחצה את הסף”.
שנות השישים של המאה ה-20 ביטאו שלב בתהליך האינדיבידואציה שהתגשם בבני האדם בעולם המערבי, שלב המרד, בו האדם המחובר לאידיאלים גבוהים, שובר את הקיים, אך הוא עדיין חסר יכולת ממשית לממש אידיאלים אלו. “ילדי הפרחים” שהגיעו בשלב מאוחר יותר, ביקשו ליצור עולם חדש אך היה בהם משהו מאד תמים, סוחף (לוציפרי) ולראייה הדברים לא באמת נשארו לאורך שנים. וודסטוק אינה המציאות.
שנות השישים ביקשו נשיא צעיר שיביא עימו רוח חדשה, מסרים חדשים, חזון שיעלה את האנושות לגבהים חדשים, שידע להכיל את השונה ולחולל את השינוי החברתי שארה”ב כל כך הייתה זקוקה לו, כדי להשלים את המשימה שהחל בה נשיא אמריקאי גדול אחר, אברהם לינקולן. לינקולן אומנם ביטל את העבדות ב- 1863, אך לא הצליח לשחרר את האמריקאים מהדעות הקדומות, מהאפליה וההפרדה בחסות החוק. לכך נדרשו עוד 100 שנים בדיוק.
בכהונתו הקצרה הצליח קנדי להשאיר את חותמו בזכות העובדות והאירועים הבאים שהתאימו לרוח הזמן:
– היותו הנשיא הצעיר ביותר שנבחר, והראשון שנולד במאה העשרים.
– משבר הטילים בקובה, הרגע בו היה העולם הכי קרוב למלחמה אטומית בין המעצמות. קנדי ניהל את המשבר באופן שביסס את מעמדה של ארה”ב כמנהיגת העולם החופשי, והמחיש לשתי המעצמות עד כמה הרסנית יכולה להיות התלקחות גרעינית בינהן. מאבק אחר שקשור ביחסים עם ברית המועצות היה המאבק על המובלעת המערבית בלב גרמניה המזרחית – מערב ברלין. בשיא המשבר נשא קנדי נאום בברלין, בו הכריז “אני ברלינאי”, וקיבע את ברלין המערבית בתודעה כמעוז של חופש מול חומת ההפרדה של מזרח ברלין.
– תמיכת קנדי במאבק על זכויות השחורים בארה”ב. ב- 1963 אמר: “מאה שנים של שיהוי עברו מאז שהנשיא אברהם לינקולן שיחרר את העבדים, אך יורשיהם, נכדיהם, אינם חופשיים עדיין… אומה זו הוקמה על ידי אנשים מאומות שונות ומרקעים שונים, על הבסיס שכל האנשים נוצרו שווים”. מלאכת החקיקה שהחל הושלמה רק לאחר מותו.
– ההכרזה על יעודה של תוכנית החלל האמריקאית – להנחית אדם על הירח! לא היה דבר יותר חדשני או מסעיר את הדמיון מהכרזה זו. העולם שזה מכבר בוסס בביצת המלחמות הארציות, נשא עיניו אל החלל, אל גבולות חדשים של דמיון והעזה. [צחוק הגורל, בראש תכנית החלל האמריקאית ניצב וורנר פון בראון, המדען הגרמני, שכשרונו היה זה שפיתח את טילי ה-v1-v2 שהטילו הנאצים על לונדון].
אלף ימי נשיאותו שהסתיימו בהתנקשות קיבעו אותו לנצח בהיסטוריה כנשיא אהוב, שעסק בכל הנושאים הנכונים והחשובים לאותה עת. הוא הצטרף לשורת מנהיגים גדולים, שוחרי שלום ורפורמטורים חברתיים שנרצחו לפניו ואחריו: לינקולן, סאדאת, רבין, גנדי ואחרים.
אנו נזכור אותו בין השאר גם בזכות היותו נואם יוצא מן הכלל שידע להעניק השראה לאומה שלמה ולדור שלם. מבחר ציטוטים:
– גם אדם אחד יכול לשנות דבר מה, וכל אחד צריך לנסות.
– אנו זקוקים לאנשים היודעים לחלום על דברים שלא נשמעו כמותם מעולם.
– אנו עצמנו יצרנו את בעיותינו, ולכן אנו מסוגלים לפתור אותן.
– המהפכה הגדולה בהיסטוריה האנושית, בעבר בהווה ובעתיד, היא המהפכה של אלה שהחליטו להיות בני חורין.
– נאמנות למוסכמות היא סוהר החופש ואויב הצמיחה.
קישור – https://youtu.be/6DbhTwahqPg – קטעים קצרים מתוך עשרת נאומיו הגדולים.
נורית רוזנגרטן