כל אחד מאיתנו חווה את יום כיפור בדרך משלו – השקט ברחובות, ההאטה, ההתכנסות יחד
, הארוחה המפסקת, המנהגים המשפחתיים והקהילתיים… וכל אחד מהביטויים של החג נושא עבורנו משמעות עמוקה.
זו אחת המתנות הגדולות של יום הכיפורים: האפשרות לפגוש את עצמנו בלי כל רעשי היום-יום שמכסים על הקול הפנימי.
וסליחה היא חלק עמוק וייחודי בזמן הזה.
על מה אנחנו מבקשים סליחה?
למי אנחנו עדיין מתקשים לסלוח?
ומה, בעצם, פירושה של סליחה?
אולי סליחה היא אחד המעשים הרוחניים המסתוריים ביותר שניתנו לאדם: היא אינה משנה את מה שהיה, אבל היא משנה את האופן בו העבר חי בתוכנו ובזולתנו.
מרתק לגלות עד כמה שאלת הסליחה עומדת בליבן של המסורות הדתיות הגדולות, ובכל אחת מהן היא לובשת גוון מעט אחר.
ביהדות, יום הכיפורים עצמו אינו מספיק כדי לתקן פגיעה שבין אדם לחברו. המשנה אומרת שעבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות עד שהאדם פונה אל מי שפגע בו ומבקש את סליחתו. יש בכך אמירה רוחנית עמוקה: אי אפשר לעקוף את האדם שנפגע, בדרכנו אל האלוהי. תשובה אינה רק חרטה פנימית, היא דורשת מאיתנו לפגוש את המעשה, לקחת עליו אחריות, לנסות לתקן, ולעיתים גם לעמוד בענווה מול האפשרות שהאחר עדיין אינו מסוגל לסלוח לנו.
באסלאם קשורה הסליחה עמוקות לרחמים ולשיבה. הקוראן שב ומזכיר לאדם שלא להתייאש מרחמי האל, ולצד בקשת המחילה מופיעה גם קריאה לשוב, להשתנות ולתקן. וביחסים שבין בני אדם מופיע רעיון יפה במיוחד: האדם רשאי לבקש צדק, אך מי שבוחר לסלוח ולפעול לפיוס פותח אפשרות אחרת. כלומר, הסליחה אינה אומרת שהעוול לא התרחש, והיא גם אינה מחייבת לוותר על גבולות או על צדק, היא מציעה אפשרות שלא להשיב רוע ברוע, ולא לתת לפגיעה להיות המילה האחרונה.
בנצרות מקבלת הסליחה מעמד של ממש, כסקרמנט של פיוס. החטא נתפס לא רק כהפרת חוק, אלא כקרע ביחסים עם האל, עם הזולת ועם הקהילה, ולכן הסליחה היא תנועה המבקשת לאחות קשר שנקרע. גם שם אין מדובר במחיקה פשוטה של המעשה, יש וידוי, חרטה, קבלת אחריות ותיקון, ומתוך כל אלה יכולה להתרחש מחילה.
רודולף שטיינר מוסיף לתמונה ממד שמרגש אותי במיוחד. הוא מדבר על הסליחה כאחד הכוחות הפוריים והיעילים ביותר בחיי האדם, אך אינו אומר שהיא מוחקת את המעשה. להפך: המעשה שנעשה נשאר חלק מן המציאות, נרשם בביוגרפיה ובקארמה, ויש לו תוצאות שאי אפשר פשוט לבטל. אבל הסליחה פועלת במישור אחר. שטיינר אומר כי באדמה המעשה של האדם אינו נמחק, הקארמה פועלת, ובאותה עת הוא אינו מגנה אותו. יש כאן הבחנה עדינה ומופלאה בין צדק לשיפוט, בין האחריות למעשה לבין האפשרות שהאדם לא יישאר מזוהה איתו לנצח.
אולי משום כך סליחה אינה שכחה.
היא אינה אומרת "זה לא היה נורא".
היא אינה מחייבת אותי לחזור אל קשר שפגע בי.
והיא אינה מבטלת את האחריות של מי שפגע.
אולי סליחה היא הרגע שבו אני מפסיקה לבקש מן העבר להיות אחר מכפי שהיה, ומתחילה לשאול כיצד אני רוצה לשאת אותו מכאן והלאה. לא למחוק את העבר, אלא לפגוש אותו מתוך תודעה חדשה. לא להיות אדם שלעולם לא יטעה, אלא אדם שמסוגל להתעורר אל מעשיו, ולבחור מחדש.
ביום הזה, שבו העולם סביבנו נעשה מעט שקט יותר, הלוואי שנוכל גם אנחנו ליצור בתוכנו מעט שקט לשמוע מה מבקש תיקון,
איפה נדרשת בקשת סליחה,
מה אנחנו עדיין נושאים בתוכנו,
ומה הגיע זמנו להשתחרר.
כי אולי סליחה אינה משנה את מה שהיה, אבל היא יכולה לפתוח מרחב חדש למה שעוד יכול להיות.
ויש לזכור שהסליחה היא רק השלב האחרון בתהליך של הכרה עצמית, בחינה כנה של התנהגותנו עם הזולת, ואומץ להכיר במציאות שאיננה חד מימדית, שקיים בה גם הזולת מלבדנו, ושבה אנו מוצאים עצמנו גם פוגעים ולא רק נפגעים.
גמר חתימה טובה,
נורית רוזנגרטן
