דמעות של התרגשות ואנחת רווחה שעוטפת את הלב.
רגע לפני שמחת תורה, היום ההוא, שנצרב בתודעה הקולקטיבית שלנו, החטופים משתחררים.
האור ישוב אל בתים חשוכים ויחד איתו גם ההכרה, איזו תופת נוראה עברו החטופים ובני משפחותיהם.
כל אחד מהם נושא עמו סיפור של כאב שאין לו מילים,
והלב נמתח, בין שמחה לפחד, לכאב, לקינה.
אנחנו חשים את הצל הכבד של הגיהינום שמעבר לגדר,
את הפצע האנושי שנחרת בלב כולנו.
ובכל זאת, האור הזה, שחוזר ומתדפק על דלתות הבתים,
הוא יותר מאקט של חסד היסטורי.
זהו כוח התמרה קוסמי, הנכנס אל האדמה ומעניק לנפש האנושית את היכולת להתמיר כאב לריפוי, ולצמיחה רוחנית קולקטיבית.
השבי החיצוני הוא בבואה לשבי הפנימי שבו כל אדם נתון.
כולנו מצויים בסכנה מתמדת להילכד בידי כוחות הרוע ובאותה מידה גם נושאים את היכולת לשחרר את עצמנו מהם.
הרגע הזה של שחרור החטופים מביא עמו גם שיעור של ויתור והקרבה.
יש מי שנדרשו להניח בצד תחושות נקם, צדק צורב, או כאב אישי עמוק,
כדי לאפשר לתנועה של חיים להתקיים.
זו התמרה מוסרית, אולי אחת הצורות הגבוהות ביותר של גבורה אנושית.
כי ריפוי אמיתי בעולם נולד רק מן המקום שבו האדם מתגבר על הדחף להשיב רוע ברוע,
כאשר מוכן הוא להכיל בתוכו שני קטבים מנוגדים, את הדין ואת החסד.
רק כך מתרחשת טרנספורמציה אמיתית גם של הנפש הפרטית, גם של האנושות.
החטופים שנושאים בגופם ובנפשם את ייסורי העולם,
הפכו, ביודעין או שלא ביודעין, לזרעים של תודעה חדשה.
האחריות שלנו עכשיו היא להפוך את ההזדהות לכוח מעשי של תיקון מוסרי והתעוררות.
אולי אנו נקראים לבנות סוכת שלום, שברירית, חשופה, אך מוארת מבפנים.
ומבעד לסבך יכנס שוב האור הרוחי.
ואנו, לא שוכחים בלב את כל המשפחות משני עברי הגדר, ששילמו בנפשם ובגופם במלחמה עקובה מדם.
ליבנו איתכם גם ביום הזה.
מי ייתן והרגע הזה יוליד תודעה חדשה והתחלה של חיים,
למי ששבו,
ולכולנו. 🤍
נורית רוזנגרטן
