גם השנה אנו נכנסים ליום הכיפורים כשהחיים סביבנו עדיין פצועים. המלחמה המתמשכת מותירה בנו קרעים אישיים, משפחתיים, קולקטיביים. דווקא ביום זה, המוגדר כ"שבת שבתון", נפתחת בנו האפשרות לעצור, לנשום, ולבקש סליחה, לא רק מאחרים אלא גם מן החיים עצמם, מן הזמן, מן התקווה.
ויסלבה שימבורסקה, בשירה "מתחת לכוכב אחד קטן" נותנת מילים עדינות למעמד הזה:
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַזְּמַן עַל גֹּדֶשׁ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא רָאִיתִי בְּכָל הֶרֶף־עַיִן.
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַכֹּל עַל כִּי אֵינִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּכָל מָקוֹם.
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִכֻּלָּם עַל שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִהְיוֹת כָּל אֶחָד וְאַחַת.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכָּל עוֹד אֲנִי בַּחַיִּים, אֵין דָּבָר הַמַּצְדִּיקֵנִי,
מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי הַמִּכְשׁוֹל שֶׁל עַצְמִי.
אלו מילותיה, אך נדמה שהן מבטאות גם את תפילתנו:
סליחה על שלא ראינו, שלא ידענו, שלא יכולנו.
סליחה על שלא היינו שם, לא לעצמנו, לא לאחרים.
ביום הכיפורים אנו נזכרים: לא אחת אנחנו עצמנו המכשול בדרכנו. אך דווקא הכרה זו פותחת פתח להתמרה.
המחילה אינה שכחה ואינה ויתור. היא מבט על הפצע ועל הצל והפיכתו לקריאה פנימית להתחדשות.
ביום הזה אנו עומדים בין אובדן לתקווה. האוזן שומעת את הכאב של מלחמות עבר ושל המלחמה הנוכחית והלב מבקש לאחוז גם בניצוץ העתיד, בחיים שיכולים להתחדש, ביחסים שיכולים להירפא.
הלוואי שיום כיפור יביא עמו חסד ונצליח להפוך את השבר למקום של פיוס ואהבה.
להיות עם השברים מבלי להישבר,
לחפש את האור מבלי להתעלם מן הצללים.
זו תפילתי ליום הזה
גמר חתימה טובה
נורית רוזנגרטן
✍️
