היום מלאו 800 ימים לאירועי השבעה באוקטובר. פרק זמן זה מאפשר מעבר מן ההלם הראשוני אל התבוננות עמוקה יותר במשמעותם של האירועים עבור חיי הנפש, החברה והאדם. בעיתוי זה, חג החנוכה מופיע כזמן רוחני המזמין חניכה מחודשת של האני האנושי אל אחריותו המוסרית, דווקא בתוך מציאות של טראומה קולקטיבית מתמשכת.
חג החנוכה תופס מקום ייחודי בלוח השנה כציון של משימת החניכה, מעבר להקשר ההיסטורי של חנוכת המקדש. בהקשר האנתרופוסופי, חג זה קשור להתפתחות נפש התודעה ולעמידה מול המשימה המיכאלית של זמננו, שבה נדרש האדם לפתח ערנות פנימית, שיפוט מוסרי עצמאי ויכולת לשאת מציאות רוויית פירוק ואובדן משמעות, מבלי לאבד את צלם האדם.
החניכה אינה נתפסת כאירוע חד פעמי, אלא כתהליך ביוגרפי ואבולוציוני מתמשך, שבו האני לומד לשאת בתוכו אור רוחי באופן עצמאי. שטיינר מתאר את התפתחות התקופה שלנו, כשלב שבו האדם נדרש למצוא את הקשר לעולם הרוח מתוך חירות פנימית, ולא מתוך הישענות על מסורת, סמכות או הרגלי חשיבה מוכתבים.
בהקשר זה, חנוכה מבטא תהליך של התכנסות האני אל מרכזו. זהו תהליך שבו האדם מקדיש מחדש את כוחות נפשו ואת חייו הפנימיים לשירותה של אמת מוסרית. התקדשות זו אינה מכוונת לניתוק מן המציאות, אלא להפך: היא מאפשרת עמידה מודעת בתוך המציאות, גם כאשר זו נושאת אופי טראומתי, מטלטל ורווי סתירות.
כ-800 ימים לאחר האסון, ניתן לראות את החברה הישראלית מצויה בהתמודדות ממושכת עם שאלות של רוע, אחריות, אשמה, שיפוט מוסרי והיכולת לשאת מורכבות מבלי להיסחף לקהות רגשית או להתקשות פנימית וקוטביות. שטיינר מצביע על כך שדווקא בתקופות היסטוריות כאלה מתגלה הרוע ביתר בהירות, כחלק מתהליך התעוררותו של האני והעמקתה של החירות המוסרית.
הטראומה הקולקטיבית הנוכחת מאז השבעה באוקטובר אינה מתמצה בפצע נפשי או חברתי. היא מציבה את האדם בפני מבחן רוחני מתמשך: כיצד להוסיף ולשאת אנושיות, מצפון ויכולת הבחנה מוסרית בתוך מציאות שאינה חדלה לערער יסודות של ביטחון, משמעות ותקווה.
בתוך מרחב זה, שובם של החטופים החיים אל החברה מהווה אירוע בעל משמעות רוחנית עמוקה. נוכחותם אינה רק עדות למה שהתרחש, אלא גם למה שנשמר. ניתן לראות בהם ביטוי חי ליכולתו של האני לשמור על גרעין רוחי גם כאשר מעטפות הגוף והנפש נתונות לפגיעה קיצונית ומתמשכת. עמידתם, נושאת איכות מחנכת המעוררת התבוננות מחודשת בכוחו של האני האנושי.
החטופים ששבו אינם מייצגים אידיאל מופשט או דימוי הרואי. הם מופיעים כמציאות אנושית חיה, שבה ניכרת עוצמתה של עמידה פנימית הנובעת מהיאחזות בצלם האדם. נוכחות זו פועלת במרחב החברתי ככוח עדין אך משמעותי, המזכיר את האפשרות לשאת אנושיות גם בתנאים של שלילת אנושיות.
בהקשר זה, נס פך השמן המצוין בחנוכה מקבל משמעות סמלית עמוקה. השמן מבטא איכות פנימית מזוקקת, שנשמרה והוכשרה לשאת אור לאורך זמן. הוא מאפשר המשכיות גם כאשר התנאים החיצוניים דלים, והוא משמש דימוי לכוחות חיים ונפש שעברו זיקוק והפנמה. זהו אור שאינו נובע מעוצמה חיצונית, אלא מהעמקה פנימית מתמשכת.
עם הדלקת החנוכיות, נרותינו הזעירים מגבירים את אורם מדי ערב ומפיצים אותו מבעד לחלונות אל העולם. האור והחושך מהווים קוטביות יסודית בחיי האדם, הן בממד הביוגרפי והן בממד הקולקטיבי. כל אדם פוגש אותם במחזוריות היומית, במהלך חייו, ולעיתים גם בסמוך לספי קיום משמעותיים של לידה ומוות.
חג חנוכה מבטא קריאה לשאת אור מודע בתוך הנפש, להעמיד את החשיבה עצמה כמעשה מוסרי, ולחזק את יכולתו של האני לפעול בעולם מתוך אחריות, ערנות וחמלה. בכך הופך החג לא רק לציון של זיכרון עבר, אלא לאירוע רוחני אקטואלי, המכוון את האדם והקהילה אל אפשרות של עמידה אנושית מוסרית בתוך מציאות של טראומה מתמשכת.
מי ייתן וחג החנוכה של ימים אלה יהיה עבור כולנו זמן של התחנכות מחודשת והתקדשות שקטה. זמן שבו נוכל לחזק את מרכז האני, להעמיק את ערנות הלב והחשיבה, להוסיף ולפעול מתוך צלילות, גם בתוך מציאות פצועה ומורכבת.
מי ייתן והאור ההולך ומתגבר בנרות החנוכה ימצא את דרכו אל מחשבותינו, אל מעשינו ואל המרחב האנושי המשותף לנו, ויתרום לחיזוק צלם האדם, לריפוי הדרגתי של הפצע הקולקטיבי, וליכולת להמשיך ולבחור באנושיות כדרך חיים.
חג חנוכה של אור מתגבר,
ושל תקווה הנולדת מתוך עומק. 🕯️
נורית רוזנגרטן
