את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק…
השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה”ל ויום העצמאות מקפל בתוכו את תמצית העמיות (Peoplehood) של עם ישראל.
בשלושת השבועות מערב פסח ועד יום העצמאות, עברנו שורת ימי זיכרון לאומיים המציינים ישן וחדש, מזיכרון אל זיכרון, עתיק וחדש, שמחה ועצב שמשמשים בערבוביה. ליל הסדר ושביעי של פסח, יום השואה והגבורה, יום הזיכרון ויום העצמאות.
כעת משקמה מדינת ישראל, מה תפקידנו כישראלים, יהודים וערבים, ילידי הארץ ועולים חדשים, ביחס להתפתחותו הרוחנית של העולם בימינו? איזו חברה אנו מקיימים בישראל? האם אנו מהווים “אור לגויים” בהתנהגותנו וביחסנו זה לזה?
החיים בישראל מספקים לא מעט קשיים ואתגרים. יום הזיכרון והמשפחות המתווספות למעגל השכול מדי שנה הם עדות לכך. כמה קל במציאות כמו שאנו חווים בימים האחרונים ליפול לתהומות של ייאוש, להלך רוח של הישרדות.
אני מלאת הערכה לכל מי שמוצא בנפשו זיק של תקווה, מי שמסרב להתייאש נוכח המצב הקשה ועדיין מאמין ברוח האדם. הערכה למי שעדיין שואף לשלמות מוסרית ורוחנית, כמוכם תלמידיי, קוראיי, חברינו לדרך. זה טיבה של עצמאות וחירות אמיתית – היכולת להשתחרר מכבלי המציאות המגבילה, היכולת לומר – “אם תרצו – אין זו אגדה…”
ב-1892, באודסה, כתב טשרניחובסקי את השורות הבאות בשיר המבטא תקווה אוטופית, הומניזם ורוח. לשיר קרא “אני מאמין”:
“שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
…”
מאז 25.7.2014, רואה אני בכל יום הזיכרון לנגד עיניי את עיניו המחייכות של גיא לוי ז”ל, בנם של גליה ורן יקירינו ואח לארין, שנפל ב”צוק איתן” והוא בן גיל 21 בלבד.
מדי שנה נערך ערב לזכרו בהשתתפות תזמורת הנוער של כפר ורדים, בה ניגן. והמנגינה נמשכת…
ב-1974, שנה לאחר מלחמת יום כיפור, שרה להקת חיל האוויר שיר שמילותיו נלקחו מנאום של מפקד החיל, בני פלד: “את המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק…” – https://youtu.be/vQFx97lxN1s
שלא נדע עוד צער ושכול,
ושנזכה לעצמאות שלמה והגשמה מוסרית ורוחנית במדינת ישראל.
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
