תפילה לשנה החדשה

קהילה יקרה,

ערב ראש השנה. בדרך כלל אנו נוהגים בזמן הזה לסכם שנה ולאחל לעצמנו התחלות חדשות. אבל איך אפשר לסכם את השנה שחלפה? ואיך אפשר לאחל התחלות חדשות כאשר מה שבאמת דרוש לנו זה סיומים – סגירת מעגלים של סבל ודאגה. מעגלים שנפתחו בשנה שחלפה וגדלו והתרחבו והתעצמו בחלוף הזמן וככל שנחשפנו לגודל האסון שפקד אותנו והתעצמות המלחמה הארוכה בתולדותינו.

הנפש של כולנו הותקפה בשנה הזו מכל עבר. אירוע רדף אירוע ורגיעה לא נראית באופק. אי אפשר להכיל את הזוועה המצולמת מכל הזוויות, זעקת האימהות והאבות של החטופים והחטופות, קולות ומראות שאינם בטווח האפשרויות שלנו.

למדנו לחיות בשגרת חירום. רגע אנו תחת מתקפת טילים שמאיימת להורגנו ורגע אנו שולחים את ילדינו ונכדינו לבתי הספר והגנים. משהו בתוכנו כמו מנרמל את השיגעון. כוחות חיים טבעיים שלא מבקשים כל נימוק, כוחות נפש שזועקים מתהומות הכאב וכוחות "אני", שמטבעם הולכים ומתעצמים דווקא מול אתגרים. כל אלו, מגלים שוב ושוב את עוצמתם, לגבור על הפחד והשיתוק שעלולים להשתלט עלינו ואנו מנסים להתנהל תוך גיוס חלקי עצמי מגוננים בכדי להמשיך.

כוחות אלו, שנחשפים ומתחזקים כנגד כל הסיכויים, הם הדבר הטוב שהשנה הזו לימדה אותנו על עצמנו כאומה וכפרטים. פגשנו גילויים של ערבות הדדית, גדלות רוח, התנדבות, אומץ לב והקרבה אישית. אין ספור סיפורים על אנשים שגילו בתוכם כוחות נפש שלא ידעו על קיומם, עד לרגע האמת בו נאלצו לעמוד במבחן. אותה עובדת סוציאלית ששוחחה 12 שעות בטלפון עם ילדים שהסתתרו בארון מפני רוצחים מבקשי נפשם שטבחו בהוריהם והסתובבו בביתם. אותו מושבניק אמיץ שנכנס שוב ושוב לאיזור המסיבה וחילץ עשרות מבלים ברכבו תוך סיכון חייו. אותם ילדים-מפקדים שלחמו על שערי בסיס הטירונים בדרום והצילו את חייליהם. האם יש משהו בחייהם ובהכשרתם שיכול היה להכין אותם לרגע הזה?

בתוך עמנו אנו יושבים. אנו מכירים היטב גם את חולשותינו ונטייתנו לפלגנות, לחד צדדיות פושעת ולהגברת הרצון לנקם ולהשמדת כל הנקרה בדרכינו. גם מול אלה נצטרך בסופו של דבר להתייצב ולגייס בתוכנו כוחות לפגוש אמיתות כואבות.

יש בינינו חיילות וחיילים הסובלים מתגובות קרב. חלקם בשל הסבל שנחשפו אליו, סבלם שלהם או של חבריהם בקרב, ואחרים שסובלים מעצם היותם שותפים במה שמכונה בשפה המקצועית "פציעה מוסרית (Moral Injury)", מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכיהם, גם אם הם מחויבים או נגרמים במהלך המלחמה. אלה ואלה סובלים מהפרעה חריפה בתדר ההרמוני של נפשם. שום מלחמה אינה מיטיבה עם הנפש. האם ניתן לקוות לצמיחה פוסט טראומטית שממנה נצמח כולנו כאזרחים, חיילים וכעם? האם ניתן לקוות שכגודל הזוועות כך יהיה פוטנציאל לצמיחה לקראת שלום אמיתי מפנים ומחוץ? התקווה הזו נראית כה רחוקה, ואולם ההיסטוריה מוכיחה ששלום מגיע לאחר מלחמות. כמו שנאמר בשיר – "למה לא היום, מה שבטח יבוא מחר?"

לא שעת סיכומים כעת. זו שעה לתפילה לשלום החטופות והחטופים ושובם הביתה, לשובם בשלום של כל החיילים ליקיריהם, לשובם של המפונים לבתיהם ולשגרת חייהם, לשובה של השגרה המבורכת לחיי כולנו. אנו עדיין בעיצומה של מערכה כבדה, רב-זירתית ברמה שטרם נראתה כמוה. אני מאחלת לכולנו שנדע לשמור על חוסננו הפנימי ועל הגרעין האנושי שבנו, אל מול מה שעוד נכון לנו.

המטפלים שביננו, שמבקשים להוות משענת לאחרים, חשוב שיטפלו בעצמם ויעזרו בהדרכה, בכדי למנוע טראומה משנית Secondary Traumatic Stress)) כתוצאה מחשיפה לסיפורים הקשים. מטפלים המתמחים בטראומה נדרשים להיות מחוברים לתחושות ולרגשות שעולים בהם במהלך הטיפול, ולתת להם את המקום המתאים. והחשוב מכל הוא להיות מוזנים גם מהרוח, באמצעות השתתפות במפגשים, קריאה בספרים וכתבים תומכים, בכדי לא להישאב לתהומות הנפש ומבלי לעשות מעקף רוחני, שאינו מעבד ומעכל את הכאב העצום שאנו נפגשים אתו.

מי יתן ונחלים במהרה מהטראומה המתמשכת שפוקדת אותנו השנה ונדע לטפל ברבבות שעוד יזדקקו לטיפול בעתיד.

אני תפילה שאלוהים יטה חסד על בני האדם באזורנו וייתן תבונה בלב מנהיגינו ומנהיגי אויבינו להפסיק את מעגל הדמים והלוואי ותשקוט הארץ ולו לזמן מה.

אני מצרפת "תפילה לשנה החדשה" מאת נתן אלתרמן: