כמדי שנה, גם השנה אנו מציינים את חג הפסח. פסח שני במניין מאז השביעי באוקטובר, בו כה רבים איבדו את חירותם הממשית ורבים עוד יותר מתמודדים עם תחושת החירות שאבדה אל מול המציאות הקשה.
סיפור יציאת מצרים שאנו קוראים בהגדה של פסח הוא סיפור על שעבוד וחופש: בני ישראל שהיו עבדים לפרעה במצרים, לוקחים את גורלם בידיהם, יוצאים מהאזור המוכר להם אל מדבר מאיים ואל מסע תלאות שבו הם זוכים להשתחרר ולעבור מסע לקראת הגשמת ייעודם.
חז"ל מלמדים אותנו שלא די בזיכרון היסטורי ושיש להפוך את הסיפור הלאומי לחוויה אישית מתמשכת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". משפט זה מזמין אותנו לזהות את ה"מצרים" הפרטית שלנו – אותם גבולות ופחדים פנימיים המשעבדים אותנו ומרחיקים אותנו מייעודנו – ולחולל אקט של שחרור בנפשנו.
במסע בני ישראל במדבר התברר שהחירות שבאה לידי ביטוי בהסרת כבלי השעבוד הפיזי מחייבת התמודדות עם השעבוד הפנימי, הרגלי העבדות שנצרבו בנפש העבדים. יותר קל היה להוציא את עם העבדים ממצרים מאשר להוציא את מצרים מעם העבדים.
ברמה התרבותית, שטיינר תיאר את התקופות שבהן האנושות עברה מתקופת המסגרות השבטיות והנפש הקבוצתית לעבר תודעה אינדיבידואלית. ניתן לראות ביציאת מצרים אירוע מעבר חשוב בהתפתחות ההכרה האנושית: מעבר מתודעת עבדים, אל תודעת בני חורין היכולים לקבל על עצמם חוק מוסרי מתוך בחירה כפי שבא לידי ביטוי במעמד הר סיני.
כפי שאנו מכירים גם מסיפור יציאת מצרים, המסע אל עבר "הארץ המובטחת", רצוף בתלאות, בין אם זו ארץ כנען או ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם. ואולם מרגע שיוצא האדם אל המסע, הוא משתנה ומתקרב בכל יום אל ייעודו.
היותו של האדם במסע היא אולי המשמעות האמיתית של החירות. ואם יחשוב שכבר הגיע אל הארץ המובטחת ותם מסעו, יתכן וזו תחילתו של שעבוד חדש, להרגלים החדשים וסופה של התודעה החופשית.
מבט רוחני על משבר וחוסן
אם נסיט מבטינו אל מעבר למיתוס הקדום אל המציאות העכשווית במדינת ישראל, נמצא שכולנו נתונים במשבר בטחוני, חברתי, מדיני, פסיכולוגי וערכי מאז השבעה באוקטובר.
מנקודת מבט נפשית, משבר כזה העמיד בפנינו אתגר: כיצד נגיב? האם נשקע בייאוש, בשנאה ברצון לנקום או בפחד משתק, או שנגייס את כוחות הנפש לעמידה איתנה, לאחדות וליצירה של משמעות מתוך הכאב? האנתרופוסופיה מצביעה על כך שמשברים קולקטיביים עשויים להיות גם נקודת מפנה תודעתית. בדיוק כפי שבמהלך ההיסטוריה עמים התעוררו לכינון ערכי חירות אחרי סבל רב, כך גם אנו יכולים למצוא בתוך הקושי זרעים של תודעה חדשה.
השנה האחרונה לא התאפיינה רק בעימות מול אויב חיצוני, אלא גם במתחים חברתיים ופוליטיים עזים בתוך העם. זהו "הרעש" הרוחני שבתוכו אנו חיים. אך דווקא בתוך רעש זה, אפשר לזהות קול פנימי הקורא לנו להיזכר באנושיות שבנו.
הרב קוק, כתב כי "הפחד (יראה) החיצוני דוחק את רגלי היראה הפנימית" – כלומר, פחד מפני איום חיצוני עשוי לדחוק את יראת הכבוד העמוקה שאנו חשים כלפי הנשגב והערכי. חרות הרוח פירושה גם לא לאפשר לכוחות האופל – טרור, שנאה, תעמולה מעוותת ותאוות נקם – להשתלט על נפשנו. נזכור את אזהרתו הנוקבת של שטיינר: "שום דבר לא יביא את האנושות למפלתה יותר מהשתרשות הרעיונות של דם, עם וגזע". האתגר הרוחני נשאר לשמור על צלם אנוש, על ההבחנה בין רוע שיש להיאבק בו לבין סכנת ההתבהמות שלנו עצמנו. החירות שאנחנו מבקשים אינה רק חירות הגוף מהסכנה, אלא חירות הנפש משנאה עיוורת ומפחד משתק ומאבק עם הדרקון שבתוכי ולא בזה שמחוצה לי.
חירות הרוח בשבי: שיעור מהחטופים ששבו
בלב האירועים המטלטלים של השנה, החלה שיבת חלק מהחטופים הביתה. כאשר החלו להתפרסם עדויות על התנהגות החטופים בעומק השבי, נחשפנו לגילויי אומץ לב, רעות ותקווה מעוררי השראה.
אותם רגעי מבחן איומים הביאו אותם לגלות את עוז רוחם, ולעמוד בצורה מופלאה חרף ההתעללות הנפשית ולמצוא משמעות לחייהם בכל יום מחדש.
חירות רוחנית אינה שוללת את חשיבותה של החירות הפוליטית או החברתית. להיפך – הן שלובות. חברה המשועבדת לעריץ או למשטר מדכא, תתקשה מאוד לטפח את חירותה הנפשית. זו תצמח אצל יחידים שיתעלו על המציאות המשעבדת. מאידך, חברה חופשית באמת תלויה באזרחים בעלי מחשבה עצמאית, אחריות מוסרית ויצירתיות שהופכים להיות נחלת הכלל. שטיינר האמין שהעתיד האנושי תלוי בהתפתחותם של יותר ויותר אנשים בעלי תודעה חופשית, כזו הפועלת מתוך אהבה מוסרית ולא מתוך כפייה או פחד. במובן הזה, המימד הפוליטי והמימד הרוחני של החירות מזינים זה את זה.
כאן מתאים להיזכר גם בדברי המשוררת לאה גולדברג, שתיארה תפילה לאלוהים שתמיד נזכה לראות את החירות בדברים הקטנים של החיים. בשירה "למדני אלוהי" היא כותבת:
"למדני אלוהי לברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל.
למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל
בהתחדש ימיך עם בוקר ועם ליל"…
בכל שנה ובכל דור אנו מוזמנים "לצאת ממצרים" שלנו, לחצות את הים הפנימי של פחדינו, ולצעוד אל עבר ארץ הבחירה הרוחנית – ארץ שבה שוכן הייעוד הגבוה שלנו, בני האדם.
מי יתן שנזכה כולנו, כחברה וכיחידים, להיות מוכוונים למסע לחירות, לא רק חירות משעבוד חיצוני, אלא חירות הנפש והרוח,שנמצא את האומץ לקוות גם בתוך החשיכה ואת האהבה לגבור על השנאה.
שכל אחד ואחת יוכל לומר בליל הסדר הקרוב, בלב מלא תודה: "בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים" – לי, בחיי שלי, יציאת מצרים הפרטית שלי.
מי ייתן ויתברכו ימינו באור החופש, ונשמע תמיד בשורת חרות הרוח האנושית המנצחת את כל החשֵׁכה. שנזכה במהרה לחירותם של אחרוני החטופים שיצאו מן המיצר וישובו לחיק אהוביהם.
חג פסח שמח לכולכם, וחירות אמיתית בלבבכם!
נורית רוזנגרטן
