ישנם ימים בלוח השנה אשר משמעותם המקורית ספחה אליה רבדים חדשים ברבות השנים.
כשם שיום הכיפורים נושא עמו מאז 1973 את הפתעת המלחמה, כך גם חג שמחת תורה נמהל לעד בעצב העמוק ובהלם הנורא של אירועי השביעי באוקטובר 2023.
המילים "שמחה" ו"תורה" כבר אינן נחות זו לצד זו בשלווה; סדק עמוק נפער ביניהן ובו שוכנים האימה, האובדן ושמותיהם ופניהם של האנשים שהיו ואינם. משהו מתמימותה של השמחה נותר שם, באותו בוקר שבו נכרכו החג והאסון לבלי הפרד.
אך דווקא במסורת החג, שהתפתחה סביב סיום מחזור קריאת התורה, טמונה אמת עמוקה.
בסיום ספר דברים, משה ניצב על פסגת הר נבו, צופה אל הארץ המובטחת שאליה לא יבוא, לאחר שדור שלם עבר במדבר כדי להשיל את שעבוד מצרים. זהו רגע של אובדן ופרידה מדבר שלא יושלם. אך מיד, כמעט ללא שהות, אנו סוגרים את ספר דברים ופותחים את ספר בראשית ומתחילים מחדש. זוהי המשמעות העמוקה ביותר של היום הזה: היכולת להתחיל התחלה חדשה כהמשך ישיר של מה שזה עתה הסתיים. בחג זה נהוג לרקוד במעגלים, בהקפות; לא לצעוד בקו ישר, אלא לשוב אל אותו המקום בדיוק – רק כאנשים אחרים.
שלוש שנים עברו מאז ה-7 באוקטובר 2023.
לשנה השלישית ישנה משמעות רוחנית מיוחדת. גיל שלוש לפי האנתרופוסופיה מהווה נקודת מפנה בהתפתחות, שבה הילד מתחיל באופן ראשוני, לחוות את עצמו מבפנים ולהגות על עצמו את המילה "אני", לאחר שבשנותיו הראשונות ה"אני" פעל עמוק בתוך התהוותו מבלי שהיה מודע לו.
בשנים הראשונות שלאחר השבר המטלטל, כוחות הנפש היו מופנים אל עצם ההישרדות וההתמודדות עם מה שהגיע אלינו מבחוץ, בניסיון להכיל את הבלתי ניתן להכלה. כעת, אחרי שלוש שנים, ניצבת בפנינו שאלה פנימית: מי אנו לנוכח מה שקרה ומי אנו מבקשים להיות? האם נדע לקחת מהאהבה, האנושיות והמסירות שהתגלו באפלה, ולהפוך אותם לכוח יוצר?
בהרצאות הפסיכוסופיה (1910) מציע לנו שטיינר התבוננות שבה איננו מעוצבים רק מתוך סיבתיות העבר, אלא קיים גם זרם של זמן המגיע אלינו מן העתיד. זהו זרם של מה שמבקש להתהוות דרכנו, מושך אותנו קדימה אל עבר הייעוד והאפשרות של מי שעוד נוכל להיות. ישנם חיים שנגדעו, ו"חיי-עתיד" שלעולם לא יתגשמו, ועבור משפחות רבות המועד הזה יהווה לעד, קו פרשת מים של "לפני" ו"אחרי". האתגר אחרי שלוש שנים, קשור ביכולת לאפשר לעתיד להתחיל לדבר אלינו מחדש.
בשמחת תורה אין מסתפקים בקריאה בתורה בלבד; נהוג להוציא את הספרים מן הארון ולשאת אותם באופן פיזי. זה יכול להוות מטאפורה לערכים שלנו שאינם יכולים עוד להישאר "בארון". לאחר השבר, עלינו לשאול את עצמנו לא רק במה אנו מאמינים, אלא מה אנו מוכנים לשאת בידינו ומתוכו לפעול. איזו אנושיות, איזו קדושת חיים של אדם ואיזו אחריות נחזיק, תוך שמירה על היכולת שלא להפוך בעצמנו למה שאנו פוחדים ממנו.
אנו נכנסים לחג מתוך יראה, זיכרון וכאב, אך בתוך כל אלה אנו מבקשים למצוא את אותה נקודה קטנה וצלולה של ה"אני". עלינו לשאול את עצמנו מה אנו מבקשים להביא אל העולם דווקא משום שאנו זוכרים. זיכרון שאינו מביט גם אל העתיד עלול לכבול אותנו אך ורק אל העבר; תפקידו העמוק של הזיכרון הוא להפוך לאחריות ומתוכה ליצירה.
מתוך הכאב, מתוך נשיאת פצעי החיים שבינינו, מתוך הקשר הפנימי עם אלו שאינם עוד בגופם, מקבלות המילים "בראשית ברא" משמעות של בריאה חדשה.
הבה נקבל יום זה ביראה, נכבד את אלו שחייהם נרמסו ונחזיק בתקווה, מתוך קשב עמוק למה שהעתיד מבקש מאיתנו כעת.
נורית רוזנגרטן
