מאמר מאת נורית רוזנגרטן
‘שנת המקדש’ בתקופה המצרית והשלכותיה על הריפוי כיום
בהרצאותיו “היקום האדמה והאדם” מתאר שטיינר את הקשרים העמוקים בין תקופת התרבות המצרית העתיקה ובין העידן החמישי הנוכחי הפוסט אטלנטי. הוא מזכיר את מלאכת החניטה המצרית ואת חשיבותה בהתפתחות המטריאליזם המודרני כמו גם את הריפוי הרוחני שהתבצע דרך ‘שנת המקדש’ המצרית ואת המקבילה שלה המשתקפת בריפוי הרוחני בתקופה הנוכחית.
‘שנת המקדש’ הייתה הגישה המרפאת שניתנה על ידי אנשי הדת בתקופה המצרית, כאשר תרופות חיצוניות לא ניתנו כמעט בכלל. תהליכי הריפוי היו תהליכים רוחניים טהורים בהם כהנים-מרפאים מאומנים היו מסוגלים להנחות את נפשו של המטופל בעולם הרוח. בעת השינה קלט המטופל לתוכו את המבנה האתרי הבריא, האב-טיפוס הטהור של נפש האדם לפני נפילת המין האנושי מעולמות הרוח. בהקיצו, נשא המטופל בנפשו את האימפולס המרפא אל גופו. כך הוחזרו הכוחות האתריים הבריאים לגופו של המטופל באמצעות הישויות הגבוהות, ואחרי שלושה ימים הוא היה מתעורר לבריאותו. עלינו לזכור כמובן כי בזמנים עתיקים אלו, היה לרוח כוחות יתר על הגוף הפיסי והיא יכלה לשנותו בהתאם לפרוטוטיפ שהתקבל בשינה. ניתן לומר אם כן כי מהות הריפוי בעת העתיקה הייתה – העלאת העצמי הארצי לרוחי. טוב היה לו ידע זאת האדם בתקופתנו, שכן היה מבין את המשימה הגדולה של מדע הרוח, אשר צריכה להוביל את האדם מעלה אל העולם הרוחני בכוחותיו הוא, כך שיוכל שוב להיכנס לעולמות אלה מהם כה התרחק.
ריפוי רוחני בן זמננו, בהחלט אינו אמור לשוב ולהרדים חולים באופן שהתבצע בשנת המקדש במצרים העתיקה. ההיפך הוא הנכון, חשוב מאד שהתודעה הערה תשמר במלואה במהלך הריפוי. הכוחות הרוחניים המרפאים, אומר שטיינר, יהפכו לפעילים באדם ורכישת החוכמה וההבנה בעולמות הגבוהים, תהפוך זמינה ואפשרית ותפעל בטבע האנושי על מנת להביא הרמוניה וריפוי.
כיום מתקשה האדם המודרני להבחין בקשר שבין רוחניות ואומנות הריפוי. רק אלה המתבוננים לעומק ישות האדם מבינים את הקשר ההדוק ביניהם.
השפעת הנפש על הגוף לאור מדע הרוח
מחקרים בתחום האימונולוגי מראים באופן ברור למדי שפעילותה של המערכת החיסונית תלויה בפעילות הנפשית רוחנית של האדם. חוסר ביטחון, פחד וספק, עובדים כמדכאי חיסון באורגניזם האנושי. מאידך גישה אידאליסטית חיובית לחיים וחיי רוח פעילים, מעוררים את המערכת החיסונית. מעניינות ומעוררות ככל שיהיו תוצאות המחקרים הפסיכו-נוירולוגי-אימונולוגיים, הגשר להכרה רוחנית ממשית, עדיין לא נתגלה. על אף שניתן להוכיח את ההשפעה החיובית של פעילויות נפשיות ורוחניות על חיי הגוף, הקשר ביניהם עדיין לא מובן ולמעשה נשאר רק בתחום המטריאליסטי.
נקודת המפתח להבנה זו על פי מדע הרוח היא המטמורפוזה של כוחות גדילה לכוחות חשיבה בגוף האתרי – שהוא אורגן הבריאות באדם.
שטיינר ואיטה ווגמן תיארו מטמורפוזה זו בספרם “קווי היסוד להרחבת אומנות הרפואה” באופן הבא:
“בתקופה העוברית, פועלים כוחות של הגוף האתרי ככוחות עיצוב וגדילה. במהלך החיים הארציים, משחררים עצמם חלק מכוחות אלה מן העיסוק בצמיחה ועיצוב, והופכים לכוחות חשיבה – אותם כוחות בדיוק היוצרים בעבור התודעה הרגילה שלנו את עולם המחשבות הצללי. יש חשיבות עצומה לידיעה שכוחות חשיבה רגילים של האדם הם כוחות עיצוב וצמיחה שעברו התעדנות. בהתעצבות ובצמיחה של האורגניזם האנושי מתגלית מהות רוחית. מהות רוחית זו מגלה עצמה לאחר מכן במהלך החיים ככוח רוחי של החשיבה, שהוא רק חלק מכוח העיצוב והצמיחה האנושי האורג באתר. החלק השני נשאר נאמן למשימה שמילא בתחילת החיים. כך שמצד אחד מתגלה המהות הרוחית לחשיבה האימגינטיבית-רוחית ככוח המעצב, כמהות אתרית רוחית, ומן העבר השני הוא מופיע כתוכן נפשי של החשיבה”.
על הסף שבין חיי חשיבה מודעים ולא מודעים ניצב ה’אני’ אשר באמצעות תהליכי לימוד הופך מודע למחשבותיו. כל העקרונות הניצבים בהקשר הפנימי ובהקשר של הבנת תופעות העולם, ניתנים להיתפס בחשיבה אך גם לוקחים חלק ביצירה והבניה, כתפקוד וצורה, של האורגניזם האנושי. וכשם שבמהלך היום מופיע האורגניזם האתרי כמחולק לשניים, למחשבות מודעות ולא מודעות ולכוחות חיים וגדילה, כך בלילה מתמסר כל הגוף האתרי למשימת ההתחדשות ולתהליכי החיים של האורגניזם, המושפעים גם מכל תהליכי החשיבה אשר קרו במהלך היום. אם במהלך היום ה’אני’ היה נלהב ופעיל בצורה חמה באורגניזם החשיבה, אזי יהיו לו השפעות בונות ומחיות אל תוך חיי הלילה. אם החשיבה במהלך היום הייתה קרה, דבקה רק ברשמי העולם הפיזי, והיתה מנותקת מאימפולסים רוחיים, אזי תישא היא את השפעות החשיבה הזו אל תוך הלילה. דבר זה פועל כדרך הרסנית על הוויטליות של האורגניזם לילה אחר לילה, ויכול להוביל למחלה זו או אחרת בהתאם לגורל ולקונסטיטוציה של האדם. ביום, הגוף האתרי מקוטב לכוחות חיים וכוחות חשיבה. בלילה, הוא מאוחד ופעיל כאורגניזם של הכוחות המחדשים והמחיים את האורגניזם.
מדע הרוח כתרופה האוניברסלית
קיימת השפעה שונה לחלוטין על האדם באמצעות אידיאות נטולות חושים לבין מחשבות תלויות רשמי החושים. ככל שאדם יהיה רגיל לחשוב בנפרד מאובייקטים, יהא זה יותר קל לרפאו, אומר לנו ר. שטיינר. מדע הרוח, אומר שטיינר, ילך ויתגלה שוב כתרופה אוניברסלית עוצמתית, כפי שהיה בעבר בידיהם של המצרים. אלא שבתקופה המצרית בניגוד למה שמתרחש כיום, נחוץ היה לדכא את ה’אני’ ב’שנת המקדש’ ואילו היום, ה’אני’ הוא הער והפעיל בפעולת הריפוי של עצמו.
בהקדמה להרצאותיו של ד”ר רודולף שטיינר “היקום, האדמה והאדם”, כתבה מרי שטיינר: “האישיות של האדם היתה צריכה להתממש לתוך הישות האנושית, כשהיא לוקחת על עצמה משימות של הכרה והבנה של עצמה תוך זיהוי המרכז הפנימי, האפשרות לפגוש את חולשותיה, להתעמת עם עצמה ואז להתגבר על עצמה, היכולת ללמוד למות ולהתהוות כישות ‘אני’ חופשייה, שנקודת המרכז שלה הינה ה’אני’ הנצחי. זהו השביל של האיזוטריקה המערבית. אם בעבר היתה משימתו של האדם לחנך את האישיות לאגואיות ואינדיבידואליזם, הרי שמשימתו בהווה הינה להתגבר על אגואיזם, להתמירו וליצור את הרצון החופשי תוך חיזוק טבעו של ה’אני’ בתוכו. את זה יוכל לעשות האדם רק דרך הכרה וידיעה עצמית.”
התפיסה הרוחית של העולם היא תפיסה מרפאת. לאדם החושב חשיבה רוחית לא תתקיים בעתיד סיבה פנימית למחלה, שכן הוא יוכל לספק את התנאים החיצוניים והפנימיים של החוכמה הרוחית. סיבות חיצוניות למחלה יתקיימו תמיד, אך ניתן יהיה לבער אותן כשאומנות הריפוי של מדע הרוח תהפוך מבוססת יותר ויותר. כשאנו מבינים בצורה נכונה את ההשפעה של מה שהינו רוחי, אנו יכולים להתחבר להבנה של מהות הריפוי דרך ‘שנת המקדש’.
בהרצאתו “הריפוי והבעיה החברתית” מ-1920, הזכיר שטיינר את העובדה שמדע הרוח יהפוך יותר ויותר נחוץ בעתיד לתחזוקה בריאה של האנושות. בתום מלחמת העולם הראשונה, דיבר שטיינר על כיצד כושרים רוחיים רדומים באנושות יתפתחו בהדרגה בעתיד. הוא תיאר איך במזרח יתעורר האוקולטיזם וישתבח ומנגד במערב, יתפתחו כושרים אוקולטים מכניסטים, אשר באמצעותם יגדל האדם ויחווה באופן אינטימי את חיי המכונה, וילמד להפעיל מכונות בצורה אינדיבידואלית דרך כוחות נפש ורוח, מה שניתן לראות היטב כיום דרך הקשר שיש לאדם עם טלפונים חכמים, טאבלטים מסכי מחשב וטלוויזיה. כמו כן דיבר שטיינר על כושרי ריפוי חדשים רוחניים אשר יתפתחו באירופה. “יכולת אוקולטית מרפאת כזו, תגיע במהירה. היא תבשיל באמצעות התובנה הפנימית שחיי האדם מלידה ועד מוות מתקדמים באופן זהה לתהליכי מחלה, בפרט אנו נושאים בתוכנו את הכוחות היוצרים מחלה, אך גם את אלה שמרפאים. הכוח המרפא טבוע באורגניזם האנושי וכאשר האדם רוכש יכולות אוקולטיות מותמרים לכוחות של ידע מרפא. כאשר יכולות הריפוי האוקולטיות תתפתחנה, לא יזדקק האדם לשום תרופה חומרית חיצונית. ניתן יהיה לטפל דרך הנפש, למניעת אותן מחלות אשר לא נגרמו מסיבות קארמתיות (מחלות קארמתיות לא ניתנות להשפעה בדרך זו). הכל במובן זה ישתנה. כעת עתיד זה נדמה כפנטזיה בלבד, אבל למעשה הינו משהו אשר יבוא עד מהירה”. במחלות אשר מקורן קארמתי, גם אם לא ניתן לרפאן, אומר לנו שטיינר, יש חובה מצד המטפלים לסייע ולתת את המיטב. העזרה תתבטא בכך שהמטופל יוכל לחיות עם מחלתו באיכות חיים טובה או שיתאפשר לו למות בכבוד.
החוק הפדגוגי בחיי האינדיבידואל כבסיס מרפא
בקורס החינוך המרפא דיבר שטיינר על החוק הפדגוגי האקטיבי שמתקיים בין מורה לתלמיד. מה שחי ב’אני’ של המורה משפיע על הגוף האסטראלי של התלמיד. מה שתופס מקום בנפשו (גוף אסטראלי) של המורה, יבוא לידי ביטוי בתצורה של הגוף האתרי של התלמיד. ומה שנובע מההרגלים, מדרך המחשבה והאופי של המורה, עובד על הגוף הפיזי של התלמיד. חוק זה תקף לא רק למורה ותלמיד. אנו יודעים כעובדה גם בחיי האינדיבידואל האנושי שהאופן בו אנו חווים את עצמנו בנפש תלוי במידה רבה במצב הזמני בו ‘אני’ שלנו שרוי באותה עת. באותה מידה הנטייה הבסיסית של הגוף האסטראלי שלנו והאופן בו אנו יוצרים את מחשבותינו, הדרך שלנו לעבוד עם רגשות והשליטה ברצון, משפיעים באופן חזק על התצורה של הגוף האתרי שלנו ויצירת ההרגלים. הגוף הפיזי מאידך הינו שוב התוצאה של תהליכי החיים המתרחשים בגוף האתרי. הרגשתנו תלויה במידה רבה בידינו אנו, הרבה יותר ממה שאנו בדרך כלל חשים שאפשרי. על אף זאת אנו יכולים עדיין לחוות באופן ברור שניתן לעבוד ישירות מה’אני’ שלנו רק על הגוף האסטראלי ושקשה הרבה יותר להשפיע ישירות מה’אני’ על הקונסטיטוציה הפיזית-אתרית. שכן יש תנועה חזקה ואינהרנטית של הגופים באדם, אשר אינם ניתנים לשינוי באופן מידי. להתמרת הגוף הפיזי והאתרי, יש לקחת בחשבון חיים חוזרים על פני האדמה ואת התמרת התהליכים שבין מוות ללידה חדשה. שטיינר מרחיב על כך בהרצאתו “התיאוסופיה של הרוזנקרוייצרים” בה הוא מראה שהאופן בו הנטייה הבסיסית והיצירה של גוף אסטראלי בחיים הבאים, תלויה בחיים של ה’אני’ האנושי באינקרנציה קודמת. בהתאם לעשייה הפיזית ולגישה הפנימית של האדם, בא הגורל לקראתו שוב מחוצה לו ומעורר מודעות ועניין ב’אני’.
מי שעובר את ימיו בהנאה ונכנס לחיים באופן חיובי ויודע גם כיצד להתמודד עם כאב דרך מחשבותיו, רגשותיו ואימפולסים של רצון, יוצר פרהדיספוזיציה לגוף אסטראלי חזק ודינאמי עבור עצמו. שכן אדם נרגן, מסויג, עם מרירות וחד צדדיות, מכין אורגניזם אסטראלי אשר יקשה על הנפש להיות גמישה ודינאמית ומתוך כך מאותגרת להתמיר עצמה. הדרך בה אנו חושבים, מרגישים ועושים באינקרנציה אחת, קובעת באיזה אופן יוכל הגוף האתרי להחיות את הגוף הפיזי בחיים הבאים ולשמר את כל התפקודים של האיברים שלו בפעולה. העיצוב של הגוף הפיזי באינקרנציה הבאה והנטייה לחלות איתה נולד האדם על בסיס התנאים התורשתיים שלו – תלוי במצב הגוף האתרי באינקרנציה הקודמת.
כאשר אנו מתבוננים על כך באופן הזה, אומר לנו שטיינר, אנו למעשה נושאים בתוכנו כל רגע של חיים, מהרשמים של ארבעת הגלגולים האחרונים על האדמה. הגופים שלנו עוטים את הרשמים הקארמתיים שלהם, מקיפים אותנו כגלימת גורל שה’אני’ צריך לשאת ולשנות. מחשבה זו יכולה להיות קשה במידת מה כאשר אדם הופך מודע לאיזו מידה נושא הוא את האחריות על עצמו בכל מה שקשור בבריאות וחולי. אך בה במידה יכול הדבר גם לחולל התלהבות גדולה ולעורר את הרצון לפעולה ולהתעלות.
כאן מונח ההבדל העצום אל מול הפרקטיקה של ‘שנת המקדש’ במצריים העתיקה, מאחר וכיום בני אנוש אינם ניתנים באופן פאסיבי לרופא על מנת להיעשות בריאים, אלא הם מכירים באחריות שלהם לבריאותם. בפרט בזמנים המודרניים, התמרת עקרון ‘שנת המקדש’ לידע של הקשר בין כוחות החשיבה ופעילות ההתחדשות באורגניזם, מגלה עצמה כאשר ה’אני’ האנושי בתודעה ערה לומד לקחת את התפתחותו הרוחנית בידיו.
