ריינר מריה רילקה
אתמול, 29 בדצמבר, בשנת 1926, מת המשורר ריינר מריה רילקה, מגדולי המשוררים האירופאיים במחצית הראשונה של המאה העשרים.
רילקה נולד בפראג ב-1875 ונחשב למשורר לירי רב-עוצמה וייחודי. הוא עשה שימוש בתחביר ובאמצעים אמנותיים מיוחדים ועסק בשאלות פילוסופיות ורוחניות דרך שיריו. רילקה כתב גם סיפורים קצרים ומחזות שאופיינו ברומנטיקה.
רילקה היה בן יחיד וגדל להורים שהיו בזוגיות לא קלה. גם ילדותו היתה לא פשוטה. בשנותיו הראשונות גידלה אותו אימו כילדה, תוך שהיא מתאבלת על אחותו שמתה.
בנערותו, שלחו אותו הוריו לפנימיה צבאית בשאיפה שייעשה לקצין, אך הוא מן הסתם לא רצה בכך. בהיותו בן 20 רילקה עזב את בית הספר הצבאי ונרשם לאוניברסיטת צ’ארלס בפראג, כשבליבו פנימה ידע שייעודו נמצא בעולם הספרות והשירה.
את ספר השירים הראשון שלו, “חיים ושירים”, פרסם כבר בגיל 19.
בגיל 22 נסע רילקה לרוסיה, נסיעה שהיתה אבן-דרך בחייו וסימנה את ראשית יצירתו המשמעותית המוקדמת. שם פגש את לייב טולסטוי, שהשפעתו ניכרת בקובץ הסיפורים הראשון שלו, “סיפורים על אלוהים” שראה אור בהיותו בן 25. בגיל 27 פגש רילקה את קלרה וסטהוף, שהיתה תלמידה של הפסל אוגוסט רודן נישא לה, נהיה לידידו של רודן ואף שימש מזכירו לזמן-מה.
כשהתגורר בפאריז פרחה פעילותו הספרותית. יצירתו הגדולה ביותר “ספר השעות”, ולאחריה גם “שירים חדשים” והרומן היחיד שלו, “רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה” נכתבו בשנים אלו.
רילקה המשיך לנסוע בעולם כל חייו, בין השאר לאיטליה, ספרד ומצרים, אבל פריז שימשה לו מרכז גיאוגרפי, בו החל לראשונה לפתח את סגנונו הפואטי החדש, המושפע מהאמנויות הפלסטיות.
את שנות חייו האחרונות עשה בשוויץ שם גם כתב את שני ספריו האחרונים “אלגיות דואינו” ו”הסונטות לאורפאוס”, שראו אור ב-1923.
הוא מת מלוקמיה ב-1926. במותו זכו יצירותיו להערכה בעולם האמנות האירופי, אבל כמעט לא היו מוכרות לקהל הרחב.
בחרתי הפעם לצטט מתוך “מכתבים אל משורר צעיר”, ספר שדיבר אל כל שכבות החברה, המביא אידיאות על יצירה, ייעוד, אהבה ונישואין, על סבל ומחלה, על מהות החיים ועל הקשר עם האלוהים. המכתבים נשלחו כשהיה רילקה בגיל 28 בלבד אל המשורר הצעיר פרנץ קפוס שהיה אז בן 21. רילקה מביא לקפוס מתוך נסיון חייו, כמי שמתמודד עם חולי וכאב, קשיי פרנסה, חוסר בית, נישואין שבאו לקיצם ועוד. אפשר לחוש שאת חוכמתו הרבה הוא דולה מתוך ניסיון חייו ועבודה פנימית שהוא עושה בתוך סבלו. אסופת המכתבים פורסמה רק לאחר מותו של רילקה ע”י הנמען קפוס.
הוא כותב לקפוס: “אל תטעה לחשוב שאיש זה המבקש לנחם אותך, חי בלא תלאות בחסותן של מילים פשוטות ושקטות, המיטיבות עימך לפעמים. אבל אילו לא כך היה, לעולם לא היה עולה בידו למצוא את אותן המילים.“
רילקה ניחן בנקודת מבט ייחודית ולא שגרתית על החיים. מטבע האדם, כשבאה עליו מועקה – יבקש להסירה מדרכו, או לכל הפחות להבין את פשרה. רילקה מפתיע בגישתו למצוקה ולמכאוב. לדבריו יש תפקיד לכאב ולמחלה, יש להם מטרה חשובה ונעלה, ולכן חשוב לחוות אותן עד תום. ולהשכיל להיות בו בזמן החולה, המחלים והרופא:
“…אל לך איפוא להיבהל, אדון קפוס היקר, שעה שעצבות קמה עליך, גדולה מכל מה שראית מעולם, שעה שאי שקט חולף על פני ידיך ועל פני כל מעשיך. אתה צריך לשער שמשהו קורה עמך, שהחיים לא שכחו אותך, שהם מחזיקים אותך בידם, הם לא יניחו לך ליפול. מדוע אתה רוצה להוציא מכלל חייך איזו מועקה, איזה כאב, איזו תוגה, והרי אין אתה יודע מה המצבים האלה פועלים בך? מדוע תרצה לרדוף את עצמך בשאלה מהיכן בא כל זה, על פי המשוער, ולאן זה חותר?”
“והרי אתה יודע שאתה שרוי במעברים, ומה שאתה מתאווה אליו יותר מהכל הוא להשתנות. אם משהו מן המתרחש בך יש בו מן החולני, שקול נא בדעתך שהמחלה היא האמצעי שבעזרתו האורגניזם משתחרר מגוף זר. צריך אז רק לעזור לו להיות חולה, לחלות את כל מחלתו ולפרוץ מתוכה, כי זו התקדמותו. בתוכך, אדון קפוס היקר, קורה עכשיו כל כך הרבה. עליך להיות סבלן כמו חולה ומלא אמונה כמו מחלים, כי אולי אתה שניהם כאחד. יתרה מכך, אתה גם הרופא המופקד עליך לשם השגחה.“
רילקה בחוכמתו מציע לקפוס את האפשרות הגבוהה של “לחיות שאלה”, במקום לרדוף אחר תשובות:
“…תנהג אורך רוח בדברים הלא פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות שאין לתתן בידיך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל, חייה עכשיו את השאלות. אולי אז תגיע בהדרגה, מבלי להרגיש בדבר, באיזה יום רחוק, לחיות את התשובה….”
רילקה היה שבוי באהבתו לנשים. הוא התאהב בלוּ אנדראס-סלומה הנשואה (שגם ניטשה ופרויד נישבו בקסמיה) וניהל איתה רומן שנמשך שלוש שנים. מאוחר יותר התאהב בפסלת קלרה ווסטהוף, שהיתה אף היא נשואה. הקשר עם ווסטהוף נמשך לכל אורך חייו, אולם היא לא הצליחה להתגרש מבעלה.
כמי שידע שלאהוב אישה באמת ובתמים, בלהט ובעומק, היטיב רילקה לתאר בשיר את חווית האהבה מנקודת מבט מיוחדת שאפשר להזדהות עמה:
שיר אהבה
אֵיךְ אֶעֱצֹר בְּנִשְׁמָתִי לְבַל
תִּגַּע בְּנִשְׁמָתֵךְ, וְאֵיךְ אָרִים
אוֹתָהּ מִמֵּךְ אֶל יֶתֶר הַדְּבָרִים?
מָה מְאוֹד חָפַצְתִּי כִּי אוּכַל
עִם חֵפֶץ שֶׁאָבַד אוֹתָהּ הַסְתֵּר
בְּמָקוֹם דּוֹמֵם וָזָר, אֲשֶׁר
לֹא יֵרָעֵד בִּרְעֹד מַעֲמַקַּיִךְ.
אַךְ כָּל אֲשֶׁר נוֹגֵעַ בָּךְ וּבִי
לוֹכְדֵנוּ, וְכַקֶּשֶׁת הוּא מֵבִיא
קוֹל אֶחָד מִצֶּמֶד מֵיתָרִים.
מָה הַכְּלִי נִמְתַּחְנוּ בּוֹ יַחְדָּו?
מֵי הַכַּנָּר שֶׁאָנוּ בְּיָדָיו?
הו שִׁיר פִּלְאִי.
מתוך “שירים חדשים”
ימים טובים
נורית רוזנגרטן
רילקה (פורטרט של לאוניד פסטרנק)
