בני דורי גדלו בצילה של השואה. היא נכחה במרחב הפרטי והציבורי של כולנו. מי שגידלו וחינכו אותנו, מי שהשפיעו על תפיסות העולם שקבעו את דרכה של החברה והמדינה היו אנשים שרובם ככולם היו פוסט-טראומטיים במידה זו או אחרת. לאובדנים שחוו לא היה תקדים. רובם גם לא זכו להכרה בפגיעתם הנפשית ולא לטיפול נפשי מתאים, אלא בחלוף עשרות בשנים. הייתה זו טראומה בין-דורית, קולקטיבית, שהותירה רישומיה באופן בלתי נמנע, גם בבני הדור השני והשלישי.
חוקרים רבים פנו לבחון את השפעותיה של אותה טראומה על הנפש. מחקר "גן טראומת השואה", של החוקרת רחל יהודה שהתפרסם בספטמבר 2016, הראה כי שינויים גנטיים שנבעו מהטראומה שעברו שורדי השואה, יכולים לעבור לצאצאיהם באמצעות "הורשה אפי-גנטית " – הורשה שלא באמצעות הגנים המוכלים ב-DNA. מחקר אחר בחן העברה בין-דורית של צמיחה פוסט-טראומטית ועמידות בשלושה דורות במשפחות שורדי השואה. ממצאי המחקר הראו כי שורדי השואה הציגו מידה גבוהה של צמיחה פוסט-טראומטית לעומת קבוצת ההשוואה האחרת ובעיקר בקרב בני הדור השלישי.
ניתן לראות בכך את ניצחון רוח האדם, כפי שהיטיב לתאר זאת ויקטור פראנקל. לדבריו רוח האדם אינה יכולה באמת לחלות, מה שיכול לחלות היא הנפש, אך מחלות נפש נגרמות לא בידי הנפש עצמה, הן תולדה של הפיסי ואי היכולת לסבול, והופכות התסמין בפני עצמו.
לדברי פראנקל, ניצחון רוח האדם מקושר עם החירות. לדעתו גם בסבל הגדול ביותר במחנה ריכוז, אין האדם נתון לכורח חיצוני. הוא יכול לשמור על חירותו האנושית עד נשימתו האחרונה. אדם שוויתר על חירות זו, נטש את עצמו, את עצם מהותו. התיר לעצמו ליפול רוחנית.
יש משהו מאיים במידת האחריות שמניח עלינו פראנקל בדבריו אלו, אך בה בעת גם משהו רב הוד והדר שיכול לחבר אותנו לאותה צמיחה פוסט-טראומתית שנתגלתה במחקרים של שורדי השואה ומשפחותיהם.
אולי ניתן למקם את ציון יום השואה כקריאה לרוח האדם להתייצב בחירות ולקחת אחריות אישית וקולקטיבית? האם אפשרי בימים אלו, כשמסביב יהום הסער, שלא תיפול רוחינו? שנוכל להחזיק את התקווה לעתיד אחר?
"סגולה מיוחדת היא באדם, שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישועה ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו" (פראנקל)
מי ייתן ונצליח במשימתנו זו, בעבור, הפרט, הקהילה והעולם.
נורית רוזנגרטן
