פלורנס נייטינגייל
ב-13 באוגוסט בשנת 1910, הלכה לעולמה פלורנס נייטינגייל “הגברת עם המנורה”, אשר נחשבת למייסדת מקצוע הסיעוד המודרני.
אחיות המסיימות את לימודיהן נשבעות שבועה הקרויה על שמה “שבועת נייטינגייל” ויום הולדתה, ה-12 במאי, הוא יום הסיעוד הבינלאומי.
איך זכתה אישה זו לשם עולמי שכזה? פלורנס נולדה באיטליה, בעיר פירנצה שעל שמה היא נקראת. הוריה, בריטים עמידים ומיוחסים, התנגדו לבחירתה במקצוע הסיעוד אליו נמשכה מתוך תחושת שליחות והגשמת ייעוד. בצעירותה השתלמה ועבדה כאחות בגרמניה ובאנגליה. אך ההיסטוריה הועידה לה תפקיד גדול בהרבה. ב-1854, התחוללה בחצי האי קרים מלחמה בין האימפריה הרוסית מצד אחד, לצרפת, בריטניה וטורקיה מהצד השני. הייתה זו המלחמה הראשונה בה השתמשו באמצעים מודרניים כגון רכבות, טלגרף וצילומים מן החזית. מבחינה צבאית היא הייתה כישלון גמור ובתולדות אנגליה נחשבת למערכה הכושלת ביותר. מספר הנפגעים היה בהתאמה רב מאד.
הדיווחים מהחזית הביאו את פלורנס לעשות מעשה שלא היה כדוגמתו עד אז. היא אירגנה משלחת של 38 אחיות ויצאה בראשן אל החזית. היא הבחינה ששיעורי התמותה בבתי החולים גבוהים מאלה שבחזית, ונקטה בצעדים לשיפור האוורור, ניקוז הביוב ושיפור ההיגיינה באופן שהקטין משמעותית את שיעורי התמותה.
הצלחתה בחזית, ויכולתה להראות קשר סטטיסטי מובהק בין הפעולות שנקטה ומצב הפצועים שינו את הרפואה הצבאית ואת הרפואה בכלל לנצח.
היותה אישה, בחברה הגברית-צבאית, לא הקלה את מלאכתה, אך בנחישות והתמדה היא הצליחה לחולל שינוי – קודם בתחום הרפואה הצבאית ואח”כ בעולם הכשרת האחיות בכלל. פועלה זיכה אותה למעמד ייחודי באנגליה וכשמתה ביקשו לחלוק לה כבוד מלכים ולקבור אותה במנזר ווסטמינסטר, אך בלחץ משפחתה נקברה באתר אחר.
דמותה משמשת מופת למחויבות לטיפול בזולת. היא שילבה חמלה עם חשיבה בכלים סטטיסטיים במטרה לסייע לנזקקים.
היא אמרה: “הבה נלמד להעריך את לימודנו לא מפני שהם הופכים אותנו לחכמים או נעלים על אחרים אלא משום שהם מאפשרים לנו להגיש עזרה ולהיות מועילים יותר לכלל בני האדם”.
את כינויה כ”גברת עם המנורה” קיבלה בגלל הרגלה לשוטט בחדרי החולים “שלה” בלילות עם עששית שתאיר את דרכה. הדימוי של ה”איש עם המנורה” מזכיר לנו גם את דיוגנס, הפילוסוף היווני שנהג לשוטט עם נר בחיפושיו אחר “אדם”, ואת דמות ה-Hermit בקלפי הטארוט, הנושא את מנורת האמת.
פלורנס האירה את דרכם של עובדי הסיעוד, האחיות והמטפלים בכל הדורות שאחריה. ר. שטיינר הזכיר שעד למאה ה-19, כוח החמלה והיכולת להיות בעבור האחר, היו נוכחים באופן טבעי בתוך המשפחה בלא מאמץ, מתוך קשרי הדם. בתקופה שתהליכי האינדיבידואציה תפסו מקום והיחיד נאבק לשחרר עצמו מהמשפחה, אין עוד מקום לעשייה תרפויטית מבוססת קשר דם, לכן הסיעוד כמקצוע הפך כה חשוב.
תרומתה הגדולה של נייטינגל היתה אם כן, עיצוב תפקיד האחות המוסמכת בבתי החולים ובקהילה ועיצוב מסגרת ההכשרה – בית הספר לאחיות, כך שהחמלה והריפוי הפכו לדבר שניתן לפתח אותו מתוך בחירה של ה’אני’, ולא רק ככוח נורש.
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן