פאול צלאן – במרחב השיחה מתהווה הממוען
ב-23 לנובמבר 1920 נולד פאול צלאן (Paul Celan), משורר יהודי, יליד העיר צ’רנוביץ, אשר נחשב לגדול המשוררים בגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים, מגדולי המשוררים היהודים במאה העשרים ומשוררי אירופה בתקופה המודרנית.
צלאן, אשר מעולם לא חי בגרמניה, העניק לשירה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה, את אחד מקולותיה היותר מיוחדים.
כמי שהוריו נשלחו למחנה השמדה והוא עצמו גויס לעבודת כפייה, חי צלאן כל השנים בצל היתמות והטלטלות הנפשיות שעבר, וסופו הטראגי, שהתאבד בטביעה בנהר, כשהוא בן 50. בכך הצטרף לשורת אנשי רוח ניצולי שואה שלא יכלו לשאת את הזיכרונות המסויטים או את “אשמת ההישרדות” ואיבדו עצמם לדעת – פרימו לוי, יז’י קושינסקי ורבים נוספים.
את שיריו כתב בשפה הגרמנית כשהוא קרוע בין ההזדהות עם העם היהודי שנהרג, לבין דבקותו בשפה הגרמנית בה התחנך.
שירתו מבקשת אחר הגאולה, הזוהר ויופי החיים שבמוות.
לרגל קבלת פרס ביכנר לספרות ב-1960, נשא צלאן נאום, שכונה לאחר מכן “נאום המרידיאן” והוא נחשב כיום מכתבי היסוד של ההגות הפואטית במאה העשרים.
בנאום זה כתב:
רַק בְּמֶרְחָב הַשִּׂיחָה הַזֹּאת
מְכוֹנֵן עַצְמוֹ הַמְמוּעָן,
מִתְגַּבֵּשׁ סְבִיב הָאֲנִי הַמוֹעֵן
וְהַמְּכַנֶּה אוֹתוֹ בְּשֵׁם,
אֲבָל אֶל הַהֹוֶה הַזֶּה
מֵבִיא עִמּוֹ הַמְמוּעָן,
שֶׁכְּמוֹ נַעֲשָׂה אַתָּה
עַל יְדֵי כִּנּוּיוֹ בְּשֵׁם,
גַּם אֶת אַחֵרוּתוֹ.
“רק במרחב השיחה הזאת מכונן עצמו הממוען” אומר לנו צלאן. על האדם להיות מוכן להקריב כל מחשבה קודמת על האחר לקראת מה שמגיע באופן חי בעת המפגש.
שיחה אמיתית על כל מרכיביה מתרחשת מעבר לסף, בעולם האתרי, בו מחשבות הן אינטואיציות ובכוחה של השיחה, לאפשר לישותו של האחר (הממוען) להתהוות, להתמזג ב’אני’, ולאפשר את אחרותו.
בשיר באה לידי ביטוי הפעימה בין אדם לעולם, כלב החיים וסוד ההתמרה וההתפתחות. צלאן מיטיב להביא את אומנות השיחה המאפשרת את התהוותו של האחר בתוכי, בתוכו, ולגילוי רזי רוחו וחייו.
צלאן עוסק רבות בשפה בוירטואוזיות יוצאת דופן, ועתירת דמיון. היא משמשת עבורו כלי הכרחי לביטוי ולקומוניקציה, אך מהווה גם מעין מחיצה בפני מגע של ממש, אמצעי שמגביל את הביטוי לגבולות השפה. [בעברית “שפה” משמשת גם במשמעות של גבול, כמו ב”שפת הנחל” או “שפת הים”, ובהשאלה כגורם להיווצרותם של גבולות בין בני האדם – ראה פרשת מגדל בבל].
יצירתו המפורסמת ביותר של פאול צלאן היא פוגת המוות, ובגרמנית Todesfuge. השיר שנכתב ב-1945 התפרסם ב-1948 וחולל מהפכה בעולם השירה הגרמנית ובכלל. הוא נכנס לתכניות הלימוד בגרמניה וכל ילד הכירו.
השמות הנזכרים בו מרגרטה ושולמית מסמלים את התרבויות הגרמנית והיהודית [מרגרטה גיבורת המחזה פאוסט של גתה ושולמית היהודיה הדמות משיר השירים].
השיר העוצמתי מדבר בעד עצמו:
חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים…
משפט הפתיחה שלו מכין אותנו לבאות, לניגודים שיכו בנו שוב ושוב בשיר.
מעבר למילים – ניתן לשמוע בקריאת השיר ריתמוס מהפנט, שמכניס את השומע לאווירה נטולת האנושיות, מלאכת ההישרדות שהתקיימה במחנות.
קריאה ע”י יהודה ארן [תרגום עזרא זוסמן] – https://youtu.be/46jVZ6bBlxc
פאול צ’לאן בגרמנית – https://youtu.be/gVwLqEHDCQE
ימים טובים
נורית רוזנגרטן
