עמוז עוז ז"ל ושנה חדשה – 2019
שנת 2019 נפתחה לה היום.
מה תביא אתה השנה החדשה?
מה נביא לה אנו מעצמנו?
מה נרצה להשאיר מאחור ומה נרצה לחדש?
נאחל לעצמנו שנדע להביט בה במבט חדש, שיגלה לנו משמעויות חדשות, שנדע לפעול לטובת הדברים החשובים באמת – אלה הגדולים ממציאות היום-יום, שנזכה להגשים יחד עם אחרים, כמה מחלומותינו הכמוסים המחכים לעת הנכונה.
אתמול הובא למנוחות הסופר עמוס עוז, שהלך לעולמו בשלהי 2018.
מי ייתן ונוכל להטביע חותמנו ולגעת בזולת באהבה, כפי שהוא מציע בשורות הבאות:
“העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון.
גם התרבות אינה מוזיאון.
מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.
כיצד לגעת?
אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר: באהבה.
איש ואישה באהבתם נוגעים זה בזה ואף משנים זה את זה דרך אהבתם.
וכן הורה וילדו. אחים ואחיות. אדם וחברו. אדם ותרבותו, מורשת אבותיו. אדם ובית מגוריו.
בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדיים, “דו-סטריים”:
בעוד אתה משנה את הנפשות הקרובות לך או את סביבתך או את נופיך, היה מוכן להינגע ולהשתנות על-ידם.
בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך.”
שנה אזרחית טובה לכולנו!
נורית רוזנגרטן
