השואה ולא רק ביום השואה, נוגעת בי באופן אישי, בכל נימי נפשי. כבת ראשונה להורים שהיו ילדים שורדי שואה, דומה שצלקות השואה וחרדותיה נטבעו בי מבטן אימי.
סיפורים וזיכרונות ילדות בצל השואה סופרו לי בילדותי כשם שבבתים אחרים הקריאו סיפורי ילדים.
בעולמי הילדותי ובתודעה הכללית של המדינה הצעירה שקמה על האידאל "משואה לתקומה", מושגי הטוב והרע היו ברורים. היו רוצחים והיו קורבנות, היום מי שמתו והיו מי ששרדו. היו מי שהסגירו והיו מי שהחביאו. אימי הייתה בת 5 בעת שאביה נשלח לבלי שוב לאושוויץ. כעבור ימים אחדים כל יהודי העיירה נדרשו להתייצב בתחנת הרכבת ורק סבתא שלי וילדתה הקטנה בחרו לצאת למסע של בריחה ומסתור בבתי איכרים שהסתיים רק כעבור שנים.
במציאות שבה כל החלטה משמעה חיים או מוות, אין מקום לאפור.
נדרשת פרספקטיבה של שנות דור ואפילו שניים, כדי להבחין במורכבות. נדרש גם אומץ לצאת מן הדוגמות שהתקבעו במרוצת השנים ולבטא עמדות מקוריות המאפשרות התבוננות חדשה ומורכבת על מה שעל פניו נראה הייצוג האולטימטיבי של רוע מתוכנן בתולדות העולם.
הפסיכואנליטיקאית האוסטרית היהודייה מלאני קליין טבעה בשנת 1935 (מעט אחרי עלייתם של הנאצים לשלטון) מודל התפתחותי של תנועה בין שתי עמדות נפשיות אותן כינתה עמדה סכיזו-פרנואידית ועמדה דפרסיבית (דיכאונית). המטרה ההתפתחותית הנורמטיבית על פי קליין אינה סיום של עמדה אחת ומעבר לעמדה אחרת, אלא השגת יכולת תנועה גמישה ודיאלקטית בין העמדות.
בעמדה הסכיזו-פרנואידית ישנו פיצול ברור בין הטוב לרע ואילו המעבר לעמדה הדפרסיבית טומן בחובו יכולת הולכת וגדלה לתפוס את העצמי והאחר כמכילים גם היבטים מתסכלים וגם היבטים מספקים, הטוב והרע אינם נחלת אחד הצדדים. שלב זה מעיד על תהליך האינטגרציה של העצמי והיא טומנת בחובה גם עצבות וגוון דפרסיבי, מאחר שאנו עומדים נכוחה מול חלקים נוספים באחר ובתוכנו, שלא היו גלויים לנו קודם לכן.
אני מבקשת להציע, בענווה כמובן, עמדה נוספת, שמחפשת לה שם נאות. עמדה זו מיוצגת על ידי כמה אנשים שחצו את סף התודעה הרגילה בתהליכים רוחניים, דווקא בימי סבל ושואה. ביניהם אתי הילסום, שיומנה פורסם לימים בשם "השמיים שבתוכי" והסופר ק.צטניק (יחיאל דינור) שרגעים לפני שהתמוטט במשפט אייכמן טבע את הביטוי "פלנטה אחרת" בהתייחסו לאושוויץ. שניהם עושים מהלך נוסף מעבר לעמדה הדפרסיבית, על פיו לא איזה רוע שטני אולטימטיבי יצר את אושוויץ, אלא זה הוא רוע מעשה ידי אדם, אדם כמוני וכמוך. בספר שבו תיאר את הטיפול הנפשי שעבר בהשפעת LSD יכול היה יחיאל דינור, שורד אושוויץ שהקדיש את חייו לדברר את אלה שלא שרדו, לבטא את הרעיון הבא: "אני בראתי את אושוויץ". כשקראתי את הדברים לראשונה בצעירותי, נאלצתי לעצור ולחשוב הרבה עד שאולי הבנתי מעט ממה שהתכוון אליו.
"אהה, אלוהים, אל אלוהי שמי אושוויץ!
האר-נא פניך ליציר-כפיך למען אדע מיהו היושב בתוכי ונשלח עכשיו לקרמטוריון – ומדוע?
ומיהו היושב עכשיו בתוכו ושולח אותי לקרמטוריון – ומדוע?
אתה יודע כי ברגע זה שנינו, השולח והנשלח שווים אנחנו כבני אדם!
יצורי כפיך, בדמותך ובצלמך."
הצופן – ק.צטניק
התגלות זו מעידה על חציית סף לתודעה חדשה ומבקשת פוזיציה שונה מאלה שהוצעו על ידי קליין. תובנות ותמונות אימגינטיביות מעין אלו, דורשות חשיבה המתעלה מעבר לעצמי הפרסונלי לעמדה מתהווה, המקימה לתחייה, גואלת ומרפאת ממדים אישיים-חברתיים ואפילו פוליטיים.
מעמדה פנימית כזו כתבה אתי הילסום ביומנה: "כן, אלוהים שלי … אני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו."
נוכח המציאות ומבלי שנדרש להשוות בין רוע לרוע ובין שואה "שלנו" לזוועות אחרות וביטויי רוע מסוגים שונים שהתקיימו בעבר וגם בימים אלה באוקראינה, נשאלת השאלה האם נוכל לשאוף לעמדה מעין זו במפגש עם העצמי שלנו, האישי והתרבותי?
זה מבקש מאיתנו ללכת בדרך לא מוכרת, להסכים לשהות במצבי תודעה חריגה של "חציית סף" ולעבור דרך תהליכי 'מות והתהווה' לטובת עמדה חדשה, עמדת התהוות והתמרה.
מצאתי לנכון להאיר השנה דווקא זווית זו ביום השואה ואני מקווה שמלאני קליין הייתה מוכנה לקבל בלב פתוח גם התבוננות זו שרואה את המציאות מתוך עמדה שלישית רוחנית.
מוזמנים להקשיב לשיר "וימלט קין" בביצוע שלישיית גשר הירקון.
מילים יעקב שבתאי, לחן יחזקאל בראון
https://www.youtube.com/watch?v=mb_cj7Mw8VM
נורית רוזנגרטן