עברנו את פרעה, ועברנו גם את זה…
בשנה שעברה, בעת הזו, פורסם הפוסט שלנו לקראת פסח. קראו כאן: פסח 2020.
היינו אז בראשיתו של משבר הקורונה, ונערכנו לחג פסח היסטורי, שלא היה כמוהו מאז יציאת מצרים. את שולחן הסדר המשפחתי, הגדול, החליפו ארוחות אינטימיות, בגלל הריחוק החברתי שנכפה עלינו בניסיון ההתמודדות עם נגיף הקורונה. קיווינו אז שמדובר במספר שבועות והקורונה תיעלם מחיינו. כמו בני ישראל שיצאו ממצרים, למסע לארץ המובטחת, בלי לשער שהמסע ימשך 40 שנה. וכמו בני ישראל ידענו עליות ומורדות, רגעי התעלות וייאוש ולפעמים נראה היה שלעולם לא נגיע אל הארץ המובטחת.
מסעו של "עם העבדים" שיצא ממצרים, היה מסע של התרחקות מהחומר והלבנים, מסיר הבשר והחיים הארציים, אל הרוח האלוהית שהתגלתה לו בהר סיני, לחתירה לאידאות המגולמות בעשרת הדיברות והמצוות החברתיות של הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. במדבר הצחיח, נטול כל הנאות החיים, תוך מסע של התקלפות והשתנות, התגבשו יסודות חדשים ונוצרה תרבות חדשה.
גם המסע האוניברסלי שעברה האנושות בשנת הקורונה קילף אותנו מחלק מקליפותינו החומריות וקרא לנו לגלות את הרוח בתוכנו. התאפשר לנו לגלות בעצמנו כוחות בלתי מוכרים. נגמלנו מהנאות חומריות ומרוב ההרגלים שלנו. חלקנו ממש גילו מחדש את בני המשפחה שמתגוררים איתם תחת אותה קורת גג, את השלוה הפנימית משינוי והאטה בריתמוס חיים. חלקנו חשפו חלקי נפש חלשים מולם נקראנו להעמיק את התפתחותנו.
נדרשה שנה שלמה, כדי שנתחיל לראות את סופה של המגפה שחולל הנגיף הזעיר, שלימד את כולנו צניעות ומידות רבות אחרות. האם הגיעה המגפה אל סופה? ימים יגידו…
בשפה העברית הנפלאה "מצר" הוא רצועת יבשה צרה בין שני ימים או רצועת מים צרה בין שתי יבשות. זה המקום בו זרימת המים נעצרת ומואטת. מצר הוא גם שם נרדף לצרה. מצרים שאת שמה קיבלה משתי רצועות היבשה סביב הנילוס, סימלה את התקיעות של והניוון של בני ישראל בטרם הפכו לעם. התנועה אל המדבר, אל "המסע שכולו סיכונים", היא התנועה שמחוללת את התחדשות החיים והיציאה אל המרחב.
זה בדיוק השלב שבו אנו נמצאים בימים אלה. אחרי שנה בא הכל האט ונתקע, שצרת הקורונה אפפה את כל ישותנו, אנו יוצאים אל המרחב. אנו לומדים מחדש להתחבק ולהתנשק, לפגוש את האחרים השונים מאיתנו והדומים לנו, להתמודד עם החיים האמיתיים. כך נראית יציאה מעבדות לחירות.
ביום שלישי האחרון העם הנבחר הלך לבחור, בפעם הרביעית ברציפות וכצפוי אנו עדיין "תקועים", אנחנו עדיין במצר, גם במבחן העם שמבקש לנוע ולהגיע אל הארץ המובטחת.
אני מאחלת לכולנו, בלי הבדל דעה פוליטית, שנצא מן המצר, שנכבד את האחר ובו זמנית לא נוותר על קולנו אנו.
שנחצה את המדבר ונגיע אל הארץ המובטחת, שנדע לקחת את האתגרים של התקופה הזו לצמיחה והתמרה אישיים וקולקטיביים ושנדע להגשים את חרותנו.
חג שמח, שמרו על הבריאות,
נורית רוזנגרטן
