סוכת שלום – סוכות תשע"ט
מזה אלפי שנים נוהגים יהודים בזמן זה של השנה להקים להם על מרפסת ביתם או בחצרותיהם מבנה ארעי קטן, לצפות אותו בעץ ובד, ולכסותו בסכך ירוק. במשך שבוע ימים מעתיקים אנשים את חייהם מביתם הנוח ועוברים, לשמחת הילדים, לסוכה ארעית שהם בונים, לעתים בחום היוקד ולעיתים תחת גשם וסערה.
כאילו לא די לעם היהודי בהיותו רוב שנותיו בגלות, בלי מקום אותו יכול היה לכנות בית, בלי קביעות. דורי דורות של ארעיות ומצווה נשכחת לשבת בסוכות שבעה ימים בחג. בעבר, המצווה אכן נשכחה ורק לאחר שיבת ציון מגלות בבל, בימי נחמיה, נתגלתה מחדש:
“וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם… וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת…
דווקא הגולים השבים מן השבי בבבל, אשר ודאי כמהו לבית שיהיה מבצרם, הם חידשו את מנהג הסוכות הארעיות לדורי דורות.
חג סוכות מיוחד בכמה אופנים. כשחז”ל מתייחסים ל”חג” בלי ציון שמו, הם מתכוונים לחג סוכות. מוזר, אך המצווה העיקרית הקשורה בחג היא מצוות השמחה. כך כתוב – “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”, והרב קוק ראה בשמחה הזו יסוד מאזן כנגד כובד הראש והדאגה שעלולים להיות כרוכים בראש השנה, הסליחות והכפרה שביום כיפור. בחיוך נאמר שזה אולי החג היחיד שאין לו מאכל שקשור בו באופן מובהק [בראש השנה וביום הכיפורים – תפוח בדבש, בחנוכה – סופגניות ולביבות, בט”ו בשבט – פירות יבשים, בפורים – אוזני המן, בפסח – מצות, בשבועות – מאכלי גבינה]. הרי לכם סיבה לשמוח… ?
מוטיב חוזר במסורת ישראל בא להזכיר לנו את היותנו עבדים בארץ מצרים, גם כאשר אנו אדונים בארצנו. להזכיר לנו את הסוכות הארעיות בהן דרו אבותינו במדבר, גם כשאנו גרים בבתי הקבע שלנו, את סכנות המלחמה בימי שלום. יש בכך מידת ענווה וגם התבוננות שמאפשרת לנו לא לקחת את הטוב כמובן מאליו. בזכרנו את הטוב ואת הרע, את הארעי והקבוע, את העובדה שאנו בוחרים מרצוננו את הסוכה הקטנה – אנו יכולים לשמוח באמת.
“…כל אדם צריך סוכה
לקשט את דפנותיה
בצבעים שלא יעז לשים על קיר הבית
נוצצים ומאירים
כמו שחלם כשהיה ילד לפני שהבגרות
כיבתה לו את הניצוצות של החלומות…”
(מתוך אגרת מאת דסי בארי, ראש האגף לחינוך העל יסודי במשרד החינוך)
בתפילת ערבית מבקשים לפני השנה “פרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים ושלום”. יפה שדווקא הסוכה השברירית נקשרה כדימוי קבוע של בקשת שלום, לא מבצר איתן, אלא מרחב פתוח ומזמין. אולי גם השלום שאנו יכולים לבקש לנו ארעי ושברירי הוא כסוכה.
אולי לא סתם בחרה נעמי שמר ב”שלומית” שתבנה סוכת שלום, וכיוונה לאותם השכנים שאיתם אנו כה צריכים שלום.
וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית תֹּאמַר
הַבִּיטוּ, זֶה נִגְמַר!
יִקְרֶה דָּבָר נִפְלָא פִּתְאוֹם
יָבוֹאוּ הַשְּׁכֵנִים
כֻּלָּם בַּהֲמוֹנִים
וּלְכֻלָּם יִהְיֶה מָקוֹם!
וְאָז מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ
יָצִיץ לוֹ וְיִזְרַח
כּוֹכָב בָּהִיר כְּיַהֲלוֹם
שָׁלוֹם, סֻכַּת פְּלָאִים,
מַה טוֹב וּמַה נָעִים
שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם!
שנזכה כולנו לנוע בבטחה ובשלום בין הארעי והקבוע בחיינו, שנהיה שמחים באמת מעומק הלב, ונדיבים לחלוק משלנו לכל האושפיזין המזדמנים על דרכנו.
אגב, בשנים האחרונות אני חושדת בשלומית שהיא לא בונה סוכה אלא קונה סוכה… ?
שיהיה לכולכם חג שמח ובשורות טובות,
נורית רוזנגרטן
