עם צאת יום כיפור, נהוג להתחיל מיד בבניית הסוכה.
מנהג שכולנו הורגלנו לחשוב עליו כזכר ליציאת מצרים ולסוכות שבני ישראל בנו במסעותיהם במדבר. גם מן הארץ המובטחת, שציינה את סיום הנדודים, גלה העם כשהוא לוקח איתו לנדודיו בעולם את זכר הארעיות של המדבר. כמעין "גלות בתוך גלות".
היום אני מבקשת להאיר עוד זווית במנהג בניית הסוכה ומצוות האושפיזין – האירוח של דמויות ארכיטיפיות המסמלות את החיבור אל אבות האומה ומה שהם מסמלים, וגם את פתיחת הסוכה לאנשים השרויים בבדידות וצער ונזקקים בחומר וברוח.
נעמי שמר ניסחה זאת יפה כשכתבה: "יבואו השכנים, כולם בהמונים ולכולם יהיה מקום". אולי המקום שמזמין את האחר הוא לא מקום פיסי. הוא מקום שבלב.
הסוכה היא רק סמל למבנה שעלינו להקים בלב, שיכיל את האושפיזין.
ברמה אחרת, האושפיזין אינם רק אנשים שמתארחים אצלנו. אלה כל מגוון האירועים והרגשות שאנו פוגשים בחיינו. אנו הסוכה שמארחת את הרגשות, המחשבות שבאות והולכות, הלכי הנפש המשתנים, כל מה שהופך אותנו לאנושיים. כמו הסוכה, גם אנו ארעיים בעולם החומרי בו התגשמנו.
רומי, המשורר הפרסי-סופי, בן המאה ה – 13 כתב את השיר 'מלון אורחים', שמתכתב עם המחשבה הזו:
"להיות בן אדם זה כמו להיות מלון אורחים
כל בוקר אורח חדש מגיע.
שמחה, דיכאון, בלבול, זדון,
הבזק של מודעות רגעית מופיעה כמבקרת בלתי צפויה.
ברך ובדר את כולם!
גם אם הם המולת עצבויות
שבאלימות שוטפים את ביתך מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן והוא מפנה אותך
לקראת איזה עונג חדש.
המחשבה החשוכה, הבושה, רוע הלב…
פגוש אותם בדלת בבת צחוק,
והזמן אותם פנימה.
היה אסיר תודה לכל מי שמגיע,
משום שכל אחד מהם נשלח אליך
כמדריך מן העולם שמעבר."
שנדע להכיל את כל מורכבות החיים ולארח בחיינו את המדריכים מן העולם שמעבר, בחכמה ובכבוד.
שנדע להתארח בחייהם של אחרים באופן שיפרה ויזין אותם, ושנזכה כולנו לחיים טובים ולהיות זה לזה סוכת שלום.
מאחלת לכולנו חג שמח,
נורית רוזנגרטן
