אהרן אפלפלד ז"ל
אהרן אפלפלד, הסופר ואיש הרוח, חתן פרס ישראל לספרות, מת אתמול ה-4 למאי 2018 בגיל 85.
אפלפלד, נולד ברומניה ב- 1932, עלה ארצה לבדו ב- 1946 ונחשב לאחד הסופרים הנחשבים והמוערכים ביותר בארץ ובעולם. יצירתו, רובה ככולה נוצרה בהשראת ילדותו כפליט שואה במסתור ובנדודים.
כשהיה בן 8 וחצי נרצחה אימו לנגד עיניו, והוא ואביו נלקחו לגטו ומשם למחנה עבודה. כשהופרד מאביו ברח ונדד לבדו במשך שנתיים. שנה התגורר בביתה של זונה אוקראינית ואז ברח שוב, נדד והסתתר ביערות, צעד עם חיילי הצבא האדום מרומניה לבולגריה ומשם עם ילדים עזובים לאיטליה.
על תקופה זו כתב: “בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי.”
בארץ, כשהוא בן 25, גילה שאביו שרד את השואה וחי בישראל.
על הפגישה סיפר אפלפלד: “אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. … אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: ‘הר אפלפלד?’ [מר אפלפלד?] והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת.”
הוא למד בבית הספר החקלאי בנהלל ושירת בצה”ל, למד לתואר ראשון ושני בספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית.
בשנת 1962, בהיותו בן 30, פרסם קובץ סיפורים ראשון ומאז כתב כ- 50 ספרים. רובם בהשראת המלחמה והשואה. הוא ניחן ביכולת כתיבה מופלאה ובסגנון צלול, אמיתי, מהפנט ומרגש.
אפלפלד זכה להכרה בין לאומית רחבה, ספריו תורגמו ל- 30 שפות והוא זכה בפרסים רבים בהם פרס ישראל לספרות יפה, פרס מילוא, פרס אוסישקין והיה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2013. הוא קיבל את התואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות שונות בהן בן גוריון, תל אביב ובר אילן. כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000 והיה חבר האקדמיה ללשון עברית וחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים.
ניתן לשאול מה הכשיר את היתום בן ה- 8, שאימו נרצחה מול עיניו, שחי חיי נדודים והישרדות מול תלאות בלתי נתפסות, ושלא למד בבית ספר יסודי או בית ספר תיכון, להפוך לאיש הרוח שהיה אפלפלד? אין זאת אלא הוכחה לנצחון רוח האדם, על הנסיבות האומללות שלפעמים הם מנת חלקו.
יפה ניתח יגאל שוורץ את המאבק שהתחולל בנפשו של אפלפלד, ממנו נבעה יצירתו: “את העולם הרגשי והתודעתי העולה מספרו “מכוות האור” – כמו גם מכל סיפוריו האחרים של אפלפלד … חוצים, איפוא, שני כוחות סותרים: כוח אחד שעיקרו ההכרח הלא-רצוני והרצון למחוק כל פירור של זיכרון, וכוח שני שעיקרו הניסיון לשמר את פירורי הזיכרון המעטים. שני כוחות אלה מתגלים במין תנועת מטוטלת. לעיתים גובר ההכרח או הרצון לשכוח ולעיתים גובר ההכרח או הרצון לזכור…
בשנת 2008 ראיין יואב גינאי בתוכניתו “לגעת ברוח” את אהרן אפלפלד.
גינאי: “הכתיבה שלך כולה יונקת ועוסקת בתקופה ההיא. מדובר בסה”כ בפרק לא ארוך בחייך. ובכל זאת כמעיין המתגבר, אתה חוזר לשם.”
אפלפלד: “הבסיס של כל אומנות, זה הילדות. שמה אנחנו גילינו את העולם. שם הזין אותנו העולם. בילדות אנחנו מקבלים את כל האלמנטים הנחוצים לחיים, להבנה, להבנת החיים. שם אנחנו מצטיידים באהבת אם ואב. אני חוזר לבסיס כמו כל אמן. לצערי, הבסיס שלי הוא מלחמת העולם השנייה. אבל גם שם ראיתי דברים נפלאים, דברים קשים אבל גם דברים נפלאים.”
לראיון המלא: https://youtu.be/vlGUvKDLYlo
השיר המלווה את הסרט, שירם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד “אפר ואבק” נכתב לרגל מסע של אימו למחוזות ילדותה וההתמודדות עם הזכרון “…שנים וכלום עוד לא נמחק…”.
עוד אחד מנושאי לפיד זיכרון השואה הולך לעולמו, ומשימת העברת זכרון השואה ולקחיה עובר אלינו בני הדור שהכיר את ניצולי השואה ושמע מפיהם את סיפורם.
יהי זכרו ברוך
נורית רוזנגרטן
