הימים הנוראים ויום הכיפורים, מביאים עימם את העיסוק בסליחה.
הסליחה למי שפגע בנו איננה מעשה קל. היא מנוגדת לטבע האנושי שאינו רוצה להשכיח מהזיכרון את הפגיעה. על כן אין היא יכולה להיעשות כלאחר יד, אלא מעומק מהותנו. היא דורשת לא פחות מאשר את כל ישותנו ומיטב הכוחות הרוחניים שלנו.
סרגיי פרוקופייב, נכדו של המלחין הנודע שגם נושא את שמו, הקדיש את חייו להעמקה בכתביו של שטיינר וכתב אודות "משמעותה האוקולטית של הסליחה". לדבריו הרתיעה מהסליחה עולה בנו מאחר וה'אני' האנושי הנמוך של האדם, תופס אותה כגורמת נזק לשלמותו האגואיסטית הטהורה. הטבע היסודי של הסליחה מחייב חדירה של ה'אני' הגבוה לתוך ה'אני' האנושי הארצי, כאקטיביות של היסוד הרוחי באדם.
הסליחה, אומר לנו פרוקופייב, מובנת לעיתים קרובות בצורה פשטנית מדי, ולעיתים מה שאנו מתייחסים אליו כסליחה הוא רק צורה מיוחדת של אגואיזם, משאלה סמויה להציג את עצמנו באור חיובי, וללבוש מסיכה של פסיאודו-סליחה.
כמטפלים, אנו יודעים שיש עוולות שהסליחה עליהם קשה ביותר, ולצד זה ישנה ציפייה שפוגעים יכירו באחריותם בכנות ויבקשו מחילה עמוקה מקורבנותיהם.
לעיתים, הרצון שהקורבן יסלח למי שפגע בו, נחווה כבקשה "לא הגונה", מעין מעקף רוחני מעל תהום של טראומה כאב ושבר בלתי אנושיים. הסליחה נראית כדבר כה רחוק מהפוגעים או מהנפגעים בשלבים הראשונים ולעיתים יחלפו שנים של טיפול בטרם יעלה נושא הסליחה.
מהי סליחת אמת המבוססת על יסוד רוחני נעלה?
על פי האנתרופוסופיה, ה'אני' האנושי מצוי עדיין תחת השפעה רבת עוצמה של גוף אסטראלי (גוף נפש) שהינו בלתי מואר. לרוב איברי החושים מעבירים לנו רשמים שהפרשנות שלהם בתוכנו מתמקדת בתכונות השליליות של אדם או אירועים בעולם החיצון. זה כורח הישרדותי ש"זוכר" את המחיר שאנו עלולים לשלם אם נתעלם מאותן תכונות או מצבים שליליים.
ה'אני' הרוחני יכול "לטהר" את התרשמותנו, המגיעה באמצעות החושים, ולחנך אותנו לפגוש תמונה רחבה ושלמותית יותר, בה יש מקום גם לטוב, ליפה ולאמיתי. בשלב גבוה יותר של התפתחות כשחודר היסוד הרוחי ל'אני' האנושי, ומחזק אותו מבפנים, הוא מעורר את האפשרות לקלוט את העולם לא רק בחושים הפיסיים אלא באיברים הרוחיים של האדם שמצויים למעשה בגוף האתרי (גוף החיים).
מה מתרחש בעולם העל חושי בפעולת סליחה אמיתית?
בסליחת אמת יש תמיד מעשה הקרבה והיא לעולם תהיה אקטיבית. הסולח לוקח על עצמו התחייבות מתוך חירות פנימית שלמה, לתת לעולם מידה של טוב, באותה מידה שהמעשה שפגע בו לקח ממנו.
פעולת הסליחה מאפשרת שני דברים:
האחד קשור בטיהור של ה'אני' הנמוך בתוך האדם.
השני פונה כלפי ההיקף, ומאפשר זרימה של ה'אני' הגבוה לעולם (באנגלית המילה לסלוח היא For-give שיש בה מן הנתינה לעולם).
טיהור ה'אני' הנמוך באמצעות סליחה אמיתית מאפשר הרחקה הדרגתית של כל החלקים הנוקשים שלנו, חלקים אפלים המתקיימים בנו כביטוי של החולשות המוסריות של אופיינו, של מחשבות כוזבות ובמיוחד של שנאה וקנאה. כך הופך הגוף האתרי יותר ויותר קורן וצלול.
הזרימה של ה'אני' הגבוה לעולם באמצעות הסליחה מחזירה כאמור מידה של טוב לעולם, ויוצרת תחושת אחריות כלפי פעולות לא מוסריות של אנשים סביבנו, קהילה, עמים ומדינות ואפילו האנושות כולה. פעולת הסליחה מאפשרת לקחת באופן מודע על עצמך את הקארמה של אדם אחר, או אפילו קבוצה של אנשים. מעשה הסליחה גורם גם לשינוי הקארמה, מאחר והכוחות הגבוהים שהיו אמורים להוציא לפועל את חוק הקארמה משתחררים לחופשי, ואז ההכרח שעל האדם היה לפגוש מתוך הקארמה, יכול להשתנות לחסד ולחירות.
כשאדם מתעלה לרמה של קבלה שלמה של גורלו, ניתן לראות בכך היבט נוסף של סליחה שפותח את הקשר עם החלקים הגבוהים בו.
המשורר בן המאה ה-18, אלכסנדר פופ, אמר משפט שמרבים לצטט בהקשר לסליחה. לדבריו: "לטעות זה אנושי; לסלוח – אלוהי; לנטור – שטני".
אכן קל לנו להבין שלטעות זה אנושי. מי מאיתנו לא טועה?
מי שמתעלה לרמה של סליחה אמיתית לאלה שפגעו בו, מתעלה לרמה אלוהית. הן מבחינת היציאה מהמציאות האנושית הרגילה האופפת אותנו והן מבחינת הכוח הבורא של הסליחה שבכוחה ליצור עולמות חדשים, בעולם הפנימי של הסולח, של הנסלח והן בעולם האובייקטיבי החיצוני.
הסליחה אם כן היא נתיב לחירות, אהבה וחסד.
אני מאחלת לכולנו שנמשיך לצעוד אל עבר הנתיב הרוחני שמאפשר סליחה, באמצעותה להביא לעולם טוב, באותה המידה שנלקח ממנו על ידי המעשה שממנו נפגענו.
גמר חתימה טובה
נורית רוזנגרטן
