מריה איטה ווגמן

לאחר שריפת הגיתאנום הראשון בדצמבר 1923 הפכה איטה ווגמן לאדם הקרוב ביותר לשטיינר וידע רוחי רב נמסר לה בעת הזו. שנה אח”כ היא נקראה להצטרף לוועד המנהל של החברה האנתרופוסופית שהקים שטיינר.

שנים רבות חיכה שטיינר בסבלנות עד שהאדם הנכון יגיע להוביל את שליחות הריפוי של מדע הרוח לשדה הרפואה. באחת ההרצאות אמר שטיינר: “שיתוף הפעולה עם איטה ווגמן התאפשר כי מלבד הידע של רופאה מוסמכת, יש לה כישרונות ריפוי טבעיים אשר מובילים היישר מתצפית של תמונה קלינית לתובנה רוחית ומכאן לריפוי“.

בשנת 1925 פרסמה יחד עם שטיינר את ספרם “קווי היסוד להרחבת אמנות הרפואה”. זה הספר היחיד שכתב שטיינר ביחד עם עמית נוסף.
בהקדמה לספר זה כתבה ווגמן: “בזמננו, הרפואה מאופיינת במדעיות טהורה. ככזו הפכה תלויה לחלוטין בנקודות המבט שהתפתחות בתקופה זו במובן של המדע והשיטות המדעיות. מתוך שיטות אלו אנו מקבלים כמדעי רק את מה שמתקבל מרשמי החושים, דרך ניסויים או מתוך הסקת מסקנות רציונאלית מהניסויים. אך חייבים אנו לשאול את עצמנו: האם תוצאות המחקר המדעי המתקבל בדרך זו קבילות לאינדיבידואל האנושי? אנו יכולים להבחין במאפיינים אנושיים כאלה או אחרים בקרב בני אדם רבים, אך אדם חולה הוא תמיד מקרה אינדיבידואלי ייחודי. אין שני בני אדם שיכולים לחלות באותו האופן. אנו מוקירים באופן מלא את התוצאות שהתקבלו מהמחקר המדעי הרגיל שנעשה. אך ברור שדרך מחקר זו תגיע לקצה יכולתה בבואה לחקור את טבעה האמיתי של המחלה. היא יכולה לדבר על הנזק שנגרם לאורגניזם ואיבריו, אך היא אינה יכולה להשיג תובנות מדוע אורגניזם יפתח השפעות הרסניות מתוך עצמו”.

איטה ווגמן נשארה במחיצתו של שטיינר עד יום מותו וטיפלה בו במסירות יום ביומו.

ימים טובים,
נורית רוזנגרטן