הברכה "חג שמח" שאנו רגילים לברך בה זה את זה בערבי חג, צורמת בימים אלה את האוזן. איך יכול החג להיות שמח? בכל כך הרבה בתים יודעים היטב מה נשתנה הלילה הזה. בבתי החטופים, שם התקווה הולכת ודועכת, בבתי השכול החדשים, בבתי הפצועים בגוף ובנפש שלומדים לחיות עם הנכות, במעונותיהם הזמניים של רבבות המפונים מבתיהם בצפון ובדרום, בבתים של חיילי המילואים. בבתים של כולנו.
בשולחנות ליל הסדר השנה לא די לאמור "פסח, מצה ומרור" כדי לצאת ידי חובה. צריך גם להעמיד כסא ריק סמלי עבור כל מי שלא יישב השנה ליד שולחן הסדר. שנזכור כל הזמן שמישהו חסר. שנחזיק אותם במקום הכי חם בלב ובמחשבה וגם אז לא נצא ידי חובה, עד שנראה אותם שבים הביתה. החיים והמתים והחיים שנפשם מתה בתוכם. כמטפלים נפשיים עלינו להכיר בגודל השעה והאחריות המוטלת על כל מי שיכול לסייע למתמודדים בים המצוקה ששוטף את כולנו בחודשים האחרונים.
קל לדמות את המצב הרגשי שאנו מצויים בו מאז ה-7 באוקטובר כ"חושך". האם אפשר למצוא במציאות הזו גם נקודת אור?
החושך היה המכה התשיעית שניחתה על מצריים. זו המכה הקשה ביותר, שרק המוות שהביאה מכת בכורות היה קשה ממנה. המכה מתוארת כך: "ויהי חושך אפלה על כל ארץ מצרים… לא ראו איש את אחיו…לא קמו איש מתחתיו…".
"חושך מצרים" היה חוסר היכולת של כל אדם לראות את האדם האחר במצוקתו. החושך היה חוסר היכולת של האדם לקום ממקומו ולעזור לזולת.
חיים חפר כתב פעם בשיר: "העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה…"
לצד האסון הנורא שכולנו עוברים, קשה שלא לראות את האור הגדול של הערבות ההדדית המתקיימת בחברה הישראלית מהיום הראשון, ההתגייסות של יחידים וקבוצות בחברה הישראלית, דווקא על רקע הפילוג הגדול שחווינו ערב המלחמה.
סיפור יציאת מצרים שעובר בשרשרת הדורות מהורים לילדיהם אלפי שנים, כבר זורם אצלנו בדם וכך כל אחד ימצא עצמו יוצא מאיזו שהיא מצרים, כל אחד יגיע לאיזה שהוא ים סוף שיהיה עליו לקרוע כדי לחצות. כל אחד ילך במסע נדודים בדרך לאיזו ארץ מובטחת שאליה יגיע או לא יגיע.
וחשוב שנדע ונזכור שזה לא סתם סיפור ושיש ערך לעובדה שאנו מתגאים בהיותנו צאצאי עבדים שיצאו לחירות, ושלחירות הזו יש ערך שמשתנה מאדם לאדם, וביטויים שונים בזמנים שונים של החיים. לפעמים אנו משועבדים למישהו אחר או למשהו אחר ולפעמים אפילו לעצמנו. הדרך הטובה ביותר להגיע לארץ המובטחת היא להתקדם בכיוון. כל יום קצת… גם כשקשה וגם כשאתה כבר מצטער שיצאת לדרך. גם אם לא נגיע לארץ המובטחת, מנגד נראה אותה ושמה לא נבוא… לפחות נדע שפילסנו את הדרך לבאים אחרינו.
בזמן מלחמה, כשהדם רותח והאינסטינקטים הבסיסיים ביותר תופסים פיקוד, ליבנו גס בסבלו של האויב. בהקשר זה אפשר להזכיר מאמר חז"ל, במסכת סנהדרין, המתאר את מלאכי השרת המבקשים לומר שירה לפני אלוהים לאחר קריעת ים סוף. תגובתו של אלוהים: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?".
עמדתי בעבר על העובדה שהמדבר שיש לחצות בדרך אל הארץ המובטחת מכיל את השורש "דיבור", והכלים שקיבלנו במדבר אף הם נקראים "דיברות". נראה שלדיבור יש תפקיד בדרך לארץ המובטחת.
ואנו, שעוסקים בפסיכותרפיה – ריפוי בדיבור, צריכים לשמוע את ההולכים במדבר, לתת להם את ליבנו ואוזננו וללוות אותם בדרך.
אני מאחלת לכולנו שנזכה לימים טובים יותר ושנשמע בשורות טובות.
נורית רוזנגרטן
