מהותה של החמלה
חמלה אינה רק השתתפות עם צערו וכאבו של האחר, אלא גם דרך לחוות את ערכו של האחר. חמלה היא תכונה אשר לא פותחה באופן משמעותי בקרב האנושות. היא עדיין מכילה כמות גדולה של אגואיזם. למשל אדם המתעלף למראה גופה אותה יש לנתח. ההתעלפות אינה תולדה של החמלה על המת כי אם תוצאה של חולשת האגואיזם, מפני חוסר יכולת לשאת את המראה של הגופה. חמלה חייבת להיות פחות אנוכית. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשמוח על הצלחתו ועלייתו של אדם אחר, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל על תכונותיו הטובות, בלי להרגיש שום מרירות. חמלה היא מרכיב בסיסי בחיי הנפש שאנו חולקים עם אחרים, כי כל חוויות הנפש באדם קשורות זו בזו. קנאה ושקר חוטאים במיוחד נגד היכולת לקבל את ערכו של האחר. אנו מזיקים לזולתנו דרך קנאה ושקר.
בעוד שלושת אלפי שנה האנושות תיהיה מסוגלת לדעת את התורה של חמלה ואהבה. אך זה עניין אחר לגמרי לגלם זאת בחיים עצמם. לא רק לדעת על חמלה ואהבה, אלא גם תחת השפעתה של האינדיבידואליות לפתח זאת ככוח חיים.
השתאות ופליאה, חמלה או הרגשת האחר ומצפון – אלה שלושת הכוחות שבאמצעותם האדם, אפילו בעודו בגוף הפיזי, מתעלה מעל מגבלותיו שלו. באמצעות כוחות אלו השפעות שאינן יכולות לחדור לנפש האדם דרך החושים והאינטלקט קורנים לחיים הפיזיים.
הכוח אשר משחרר את האדם מן העולם הרגיל, מוביל אותו בבת אחת מן התפיסה החומרית לתובנה על-חושית, הוא החמלה, תחושת-עמית. אלו שמתנהלים בעולם בהיסח הדעת אינם מייחסים מסתורין לחמלה, אבל בעבור אלו החושבים, חמלה היא סוד גדול ומסתורי. כאשר אנו מתבוננים על האדם האחר מבחוץ הרשמים יקלטו בנו דרך החושים והאינטלקט, עם התעוררות החמלה אנו עוברים לתחום שמעבר לרשמים אלו. אנו חולקים עם מה שמתרחש בטבעו הפנימי ומתעלים לספירה של ה”אני” שלנו, אנו עוברים אל תוך העולם שלו. ניתן לומר שאנחנו משתחררים מעצמנו לחופשי, אנו פורצים מבעד לגבולות הקיום הרגיל של הגוף הפיזי ומגיעים לאדם האחר. כאן נמצא העולם העל-חושי, לא פעולת החושים ולא הגיון השכל יכולים לשאת אותנו לספרת נפשו של האחר. היכולת שלנו להשתחרר מעצמנו, לצאת מגבולות עצמנו ולהיכנס לעולמו של האחר מהווה עדות לקיומה של החמלה בעולמנו. אם אדם אינו מסוגל לחמלה, יש בו פגם מוסרי, מוסריותו חסרה. אם ברגע בו האדם צריך להשתחרר מעצמו, לעבור לאדם השני, לחוש את רגשותיו – לא את כאבו או שמחתו, אלא את כאבו או שמחתו של האחר – אם באותו הרגע רגשותיו דועכים ומתרחקים אז משהו חסר בחייו המוסריים. האדם על פני כדור הארץ, אם ברצונו להגיע לבגרות מלאה ושלמה, עליו להיות מסוגל לעבור מעבר לחייו הארציים, הוא חייב להיות מסוגל לחיות את האחר, לא רק את עצמו.
האדם חייב להיות מופרד על ידי גוף בשר ודם ממה שנוצק לתוך חיי הנפש שלו מעולם אחר. אם גוף פיזי לא היה מפריד את האדם מעולם הרוח ועולם זה היה נתפס על ידי החושים, באדם לא הייתה מתעוררת הפליאה. הגוף החומרי מאפשר לפליאה להתעורר באדם ולדחוף אותו לבקש את הרוח. חמלה לא תתגלה אם האדם לא יהיה מופרד מהאדם האחר. אם האדם חי היה בקיום שאינו מופרד מהאחר, קיום חיי הרוח של האחד חודרים היו לתודעת הכלל, אם כל נפש לא הייתה נפרדת מנפש רעותה על ידי המעטה הפיזי הבלתי חדיר של גופנו אז חמלה לא הייתה קיימת. ולא ניתן היה לחוות מצפון ככוח רוחני, השולח את קולו לעולם האדם בו קיימים דחפים, תשוקות ותאוות, אם הגוף החומרי לא היה משתוקק אחר דברים למולם צריך כוח רוחני לעמוד. וכך האדם חייב היה להתגשם לגוף פיזי בכדי לחוות פליאה, חמלה ומצפון. מטרת אבולוציית האדמה היא לשתול באנושות כוחות שאחרת לא היו יכולים להתקיים – פליאה, חמלה ומצפון.
ברגע מסוים בהתפתחות האנושות הופיע על במת העולם מושג האהבה והחמלה. בכל העולם, כמה מאות שנים לפני הספירה, הופיעה החמלה בין המייסדים של הדתות ותפיסות החשיבה השונות. לאו-צה, קונפוציוס שחיו בסין, בודהה בהודו, זרטוסתרא האחרון (לא המקורי) בפרס, פיתגורס ביוון, וביהדות בפעולת גמילות החסדים, כולם לימדו שחמלה ואהבה חייבים לשלוט בקשר שבין נפש לנפש. הם כה שונים בתפיסת עולמם ועדיין בתחום אחד הם היו דומים. מדהים איך בזמן זה חדרה ההכרה שחמלה והאהבה צריכים להיכנס לזרם ההתפתחות של האנושות. תופעה זו נותנת משמעות לשלב זה של התפתחות האדמה.
זה מטופש כאשר אנשים שואלים מדוע היה על האדם לרדת מעולמות הרוח ולהתגשם בעולם הפיזי, שהרי הוא חובר לרוח מחדש? מדוע לא יכול האדם להישאר בעולמות הרוח? רק ברדתו לעולם הפיזי, לשלב זה של התפתחות האדמה, יכול האדם לפתח בתוכו את כוחות הפליאה, האהבה או החמלה והמצפון או המוסר.
התבוננות על תרבות יוון-רומא תראה כי בזמן זה אימפולסי המוסר והחמלה היו טרם זמנם. העבדות שהיתה מקובלת ביוון העתיקה היא עדות אחת לכך. כוחות אלו חדרו לאנושות רק לפני כאלפיים שנה. גופו האתרי של האדם מעוצב בזכות החמלה והאהבה שזורמים מאדם לאדם, ו”גופו הפיזי” דרך כוחות המוסר המתגלים באנושות. כאשר כוחות אלו אינם פועלים כיאות, משהו בהתפתחות האדמה נותר פגום.
בהרצאות שנתן שטיינר לילדים בעלי צרכים מיוחדים הוא הזכיר את חשיבות תפקידו של המחנך כמרפא לילד. אם המחנך מסוגל בעצמו להרגיש את המתרחש בגופו האתרי של הילד, והוא מסוגל באותו הזמן בעזרת כוחותיו שלו לעורר בנפשו חמלה עמוקה עם החוויה של הילד, אז הוא יפתח בגופו האסטראלי הבנה למצב הילד ובהדרגה יחסל בתוכו כל תגובה סובייקטיבית של רגש כאשר הוא מתמודד עם התופעה שהילד מביא. על ידי סילוק כל תגובה סובייקטיבית המחנך מחנך את גופו האסטרלי. כל עוד המחנך פוגש את מצבו של הילד עם כל סוג של דעה קדומה, כל עוד מתעורר בו גירוי או התרגשות, לא יוכל המחנך לעשות כל התקדמות של ממש עם הילד. לא עד לנקודה שבה התופעה הופכת לתמונה אובייקטיבית אותה ניתן לקחת בשלוות נפש, בקור רוח אובייקטיבי. תמונה אובייקטיבית בה רק החמלה חיה. רק אז מתקיים בגוף האסטרלי של המחנך הלך נפש נכון המציב אותו לצד הילד בדרך הנכונה. אז הוא ידאג לכל השאר, פחות או יותר, באופן נכון. לא ניתן להפריז בהבנה עד כמה אין זה משנה מה אומר או אינו אומר המחנך על פני השטח של הדברים ועד כמה חשוב מה מהווה הוא כאדם כמחנך. ברגע שבו מדובר במתן חוקים חדל העניין מלהיות מעשי. שכן מתן חוקים הוא כללי ולא ניתן להשתמש בו לגבי האינדיבידואל. במקרה של טיפול בחריגויות מתן חוקים הוא בחזקת רעל.
כיצד נגיע להבנה של תמונתו הרוחנית של הילד כאשר הנגלה הוא בפיזי?
דבר זה דורש מאיתנו להסתכל באמת על מה שיורד מטה מעולם הרוח, להסתכל באהבה על המתגלה, לראותו בכל פרטיו, להסתכל באלו מצבי חיים הוא מגיע, להסתכל על האלמנט האובייקטיבי בעניין רב, לפתח עניין פנימי עמוק במצבים השונים של החיים.
