מגיפת הקורונה מנקודת מבט רוחית
מאת נורית רוזנגרטן
כבר כמעט שנה שכולנו מושפעים ממחלה קולקטיבית, חובקת עולם, תקשורתית. מחלה שהעמידה בפני האנושות אתגר חסר תקדים בעידן המודרני שכמעט מהרגע הראשון היה ברור שהוא קורא לאחריות קולקטיבית בכל הרבדים. אופייה המדבק של המגיפה והאמצעים לבלימת המגיפה, הופכים אותה לאירוע אוניברסלי הנוגע לחברה כולה ולא רק לחולים, סביבתם המיידית ובני משפחותיהם.
ההתבוננות על אירוע הקורונה מנקודת מבט רוחית, מחייבת אותנו במידה לא מועטה של צניעות וענווה, שכן אנו נמצאים עדיין בעיצומו של האירוע. בשוך הסערה ואולי רק שנים רבות אחריה, נדע לאמוד את משמעותה השלמה. רק אז תתאפשר פרספקטיבה בהירה ומלאה יותר על החוויות, התהליכים וההבנות הרוחיות המלאות. ועדיין, ביודענו שאנו קרובים מדי ומושפעים מהאירוע – המאמץ לחיפוש משמעות ראוי ואף נחוץ, כדי שאנו בני האדם לא נקרוס תחת עולו של המשבר רחב ההיקף.
הנגיף המיקרוסקופי שניצב מולנו לא מראה שום סימני עייפות או האטה בעודו עושה שימוש בגופינו כדי להתרבות. להיפך, בשבועות האחרונים התבשרנו על היווצרותן של מוטציות וכך הברירה הטבעית של נגיפי הקורונה מקיימת "מלחמת מוחות" קיומית עם האנושות המנסה להכחיד אותם. באדיבותה של התקשורת, הנותנת במה לכוחות ההפחדה, מאיימת המגיפה לשאוב לתוכה את כל ישותנו, שנדמית לרגעים כה שברירית וחסרת ישע. במצב הזה אנו פוגשים את הנסיגה אל עמדות מפצלות, מאשימות, יהירות מחד ומבטלות מאידך. ואולם, מראשית המגיפה, ואולי בגלל אופייה האוניברסלי-טוטאלי, נשמעים גם קולות הפוכים, המחפשים בתוך הכאוס משמעות. טיבם של ימי מצוקה ומשבר שגם מי שאין לו עניין ברוח מגלה בעל כורחו את גבולותיו ומגבלותיו הפיזיים ונושא עיניו אל הרוחני והנשגב, אולי שם יימצא ההסבר למציאות הלא מובנת והבלתי רגילה. ואולי המשבר אינו אלא קריאה לאדם לצעוד אל מהותו הפנימית ולזכות בכוחות הרוחניים המעצימים שטמונים במשבר.
על פי שטיינר, בתקופות בהן כוחות רוחיים גבוהים יורדים קרוב לאדמה, מתלווים אליהם כוחות נמוכים, שאת התגלותם אנו עשויים לפגוש באופנים אפוקליפטיים. לכן דווקא בתקופה זו, במיוחד בחסות המגיפה, מדע הרוח הופך חיוני ומרכזי לטיפוח חשיבה נכונה, כוח הבנה בריא ומענה נפשי על כל המשתמע מכך.
מהותה ושליחותה של המחלה
מחלה נוצרת במחשכים ונרפאת במחשכים. יש לה שליחות לתקן תהליכים לא תקינים שהתודעה הנפשית שלנו לא הצליחה לעשות על כוחותיה. תהליכים המקרינים מהגוף האסטראלי, מטה אל הגוף האתרי ומתבטאים לבסוף בפיזי.
תמיד התפעלתי מיופייה של השפה העברית ומהסודות המתגלים בה. שתי המילים המתארות את האיכויות הללו – מחלה והחלמה, בנויות ממש מאותן האותיות.
מה אומר לנו שטיינר על יעודה של המחלה? בהרצאתו "שליחות המחלה הסבל והכאב וחסד הקארמה" מתאר שטיינר כיצד לגוף האסטראלי נכנסו ישויות מעכבות וישויות המקדמות את התפתחות האדם. מעכבות על שום מה? בכדי שתתאפשר החירות הפנימית. בהיעדר ההכוונה הגבוהה, לא נותר לנו אלא לעשות טעויות. אך מה יגאל אותנו מטעויות אלו? כאן נקטו הישויות המקדמות את האדם בתרופת הנגד והיא – המחלה, הסבל והכאב.[1]
באופן שנשמע אבסורדי, ניתן לומר כי "זה בריא להיות חולה!". תהליכי המחלה עם הכוחות הרוחניים המלווים אותה מצליחים לרפא בנו דברים שהתודעה הרגילה מוגבלת מדי עבורם.
"הנטייה לחלות מובנית באדם מיסודו, על יסוד המבנה שעמו הגיע לעולם. ניתן להבין מכך, שאירוע מסוים שבמבט ראשון חולל את המחלה, למעשה רק חשף את הפוטנציאל הטמון מראש לחלות, ואִפשר לה להתממש. לאחר שהמחלה "התגשמה" באדם, אותה נטייה מוקדמת מאבדת את השפעתה. ניתן לומר במילים אחרות, שהמחלה גואלת את האדם מהנטייה המוקדמת שלו לחלות, כלומר, מהעיוות המבני שהיה קיים בו מלכתחילה. בתהליך המחלה שב בהדרגה העיוות על כנו, וה'אני' שוכן בגוף בצורה שלמה יותר".[2]
אני מבקשת להציע פירוש למהות הייחודית שמובאת לפתחנו לפענוח באמצעות הקורונה.
מבט רגיל על המציאות יגיד כי הכל היה נדמה כבריא ומתפקד עד שהגיעה הקורונה והביאה איתה "תמונת מחלה" המלווה בחום, מערכת נשימה שנפגעת, חושים מסוימים שמפסיקים לתפקד – הטעם והריח. ובהיקף – הכלכלה מתפוררת, פילוג ואי הסכמה, אלימות, כאוס ופחד מפני העתיד.
אך יתכן ומה שמתגלה כעת כתוצאה מהמחלה היה נוכח שם כבר בבסיסו? יתכן שהקורונה היא בעצם הזדמנות למוצא ושינוי מהמצב החולני המודחק וסמוי מהעין?
מערכת הנשימה, המושפעת ביותר מהקורונה, שקולה לאותה פעימה בין אני לאחר, בין האדם לעולם. בנשימה מכניס האדם את העולם לתוכו, ומוציא את תוכו אל העולם. האוויר שאנו נושמים משותף לנו ולזולתנו. אנו שואפים אויר שבאופן הממשי ביותר משמש את כל מי שנמצא באותו החלל. במסעו לאינדיבידואציה, נוטה האדם המודרני לנשוף יותר מאשר לשאוף. כלומר יוצא אל העולם החומרי ופחות נוגע בעצמיותו. נוטה יותר להאשים את האחר ופחות לראות בעצמו כמי שיוצר את חייו. והנה המחלה מגיעה וחושפת את שהיה כבר חולה, מעוררת כח רוחני בעל פוטנציאל חיובי ומאפשרת התחלה של החלמה. הקורונה משמשת "קו משווה" ששופך אור על אחדות הגורל שזה זמן רב כבר לא הייתה כמותה. כי הרי לא באמת ניתן להפריד ביני לבין האחר, הקושי הסוציאלי, נשיפה ללא שאיפה, אובדן התבוננות באחר.
ז'אן פול סארטר ביטא את האחר כמקור כל כאבינו במשפט – "הגיהינום הוא הזולת" בתוך מחזה שכתב ב-1944 עם שובו ממחנה שבויים צרפתיים בגרמניה בו בילה במחיצת קבוצת אנשים שביחס אליהם חש שאין לו איתם דבר במשותף.
אך האם האחר הזה אינו אלא אני עצמי שמגיע אלי מן ההיקף?
כעת, בימי קורונה, הבריחה ממפגש עם עצמי הולכת ונלקחת מאיתנו ולו רק כי המציאות "הבטוחה" והמובנית מאליה שהייתה מנת חלקנו נלקחה מאיתנו, מעין התערבות קוסמית המסייעת להרפות מהאחיזה הממכרת ב"נורמליות".
אין זה אלא תהליך החלמה של קיום שהיה חולה.
המגיפה מזכירה לנו ש"כולנו ערבים זה לזה". אנו ערבים גם לאחר, השונה מאיתנו. הקורונה שהיא סוג של שפעת, מעידה גם באמצעות שמה, על היכולת וההכרח שלנו להשפיע אחד על השני, על אי הנפרדות זה מזה ועל שותפות הגורל לטוב ולרע. כמו שכתב יפה מוטי המר בשירו "כולנו רקמה אנושית אחת גדולה", כולנו חשים את הסבל שנוכח כאן, את הפחד הבסיסי להידבק במגפה. שוו בנפשכם את רגש האשמה הרובץ על כל אדם שלחובתו נזקפת ההדבקה של רבים מחבריו וכניסתם לבידוד. לאשמה יצא שם רע של רגש שלילי, שמכלה אותנו. אך אשמה במהותה היא רגש אנושי משמעותי שמקושר עם מוסריות ויש בו פוטנציאל לעורר את ההתעניינות באחר ואת כוחו של המצפון. המילים שהשמיע להגנתו קין, רוצח אחיו, "השומר אחי אנוכי?", הפכו לציווי מוסרי בתקופתנו – "שומר אחי אנוכי!". המצפון, אומר לנו שטיינר, הוא כוח שבאמצעותו האדם מובל אל מחוץ לתחום של דחפיו, אהבותיו ושנאותיו ומתעלה מעל מגבלותיו שלו.
כמו בכל מחלה, גם הקורונה, אינה יוצרת סדקים, כי אם חושפת אותם. ניתן לחשוב על ההתפרקות האפוקליפטית שמתרחשת בעולם כולו, כפוטנציאל להיבנות מתוך האינדיבידואל הבורא שבתוכנו ביחיד וכקהילה.
כולנו בתקופה המודרנית מקדשים את תהליך האינדיבידואציה, ושוכחים בו זמנית שזהו תהליך דיאלקטי בו אין באמת יכולת אמיתית לעבוד על האגואיות שלנו, בלא לשים פעמנו גם לכיוון האחר. כישות מרכז והיקף, חווית המרכז הארצית, מרחיקה מאיתנו את הידיעה שהאני נמצא גם בהיקף – באחר, כי התנועה עצמה, הנשימה בין אדם לעולם, היא הפעילות של האני.
בשעה שהמחלה מתקיימת במישור הגופני-פיסי, מתחוללת החלמה במימד אחר במישור הנפשי-רוחני. זו נקודת מבט אחרת שמתבקשת מאיתנו אל מול סבל פרטי או זה הכלל אנושי. התבוננות חדשה הכוללת תודעה חדשה.
נראה כי עלינו להתייחס למחלה כנושאת שליחות – לקדם את האדם פיסית נפשית ורוחית. בלעדיה לא הייתה מתאפשרת התפתחות מהסוג שמתאפשר כעת.
כשאדם חולה אנו נוהגים לאחל לו "שיחזור לעצמו". אבל אף מחלה לא באמת "רוצה" שהאדם יחזור לעצמו. כל מחלה "רוצה" שהאדם יתקדם מעבר לעצמו.
לפי נובאליס, מחלה היא מצב של דיסוננס שלא אמור לחזור להרמוניה הקודמת שהייתה, אלא ללכת לכיוון של הרמוניה חדשה עתידית, לבריאות טובה יותר.
בהתגלויות הקארמה אומר לנו שטיינר: "המטרה הקארמתית של המחלה היא לקדם את האדם ולעשותו מושלם יותר. כאשר אדם נופל למחלה מתוך תבונה שהביא עימו טרום כניסתו לקיום חדש, הוא מפתח את אותם כוחות מרפא שמשמעותם חישול האדם הפנימי שלו והאפשרות להגיע גבוה יותר. באמצעות
התגברות על המחלה יתאפשר לו לצבור כוחות מושלמים ולפעול בעזרתם לתועלת לו ולאחרים. אז מופיע המרפא".[3]
נשאלת השאלה האם ניקח את המגיפה הזו כצעד התפתחותי? האם לצד החלקים האפלים שמתגלים כעת נוכל לפגוש חלקים שמבקשים שינוי? האם בחלוף הסערה, נחזור לשגרה או שמא נצעד אל מה שהעתיד מבקש מאיתנו?
פסיכולוגיה בימי קורונה – הנגיף הנפשי
במסרונים שעברו בתחילת הקורונה, נשאלה השאלה: איזה טיפוס קורונה אתה? מכחיש? אדיש? חרדתי? גיבור? התשובות הצביעו על מנעד רחב: החל מ"זו תקופה נהדרת בעבורי" וכלה ב"זוהי אפוקליפסה בהתגלמותה". הסיבה לכך היא שאין כאן רק מציאות אובייקטיבית של נגיף או מגיפה, אלא אינדיבידואל עם מבנה נפש שמכתיב את תגובתו לתחושת המציאות. כיום מובן שהקורונה אינה רק אסון רפואי או כלכלי. יש לה גם היבטים נפשיים רוחניים. התחלואה הפסיכיאטרית התגברה משמעותית כתוצאה מהבדידות, היעדר ביטחון כלכלי ותהליכי ההפחדה המועצמים על ידי אמצעי תקשורת ההמונים. הדימיון הפליג לחרדות קיומיות גדולות והתכתב עם טראומות אישיות וקולקטיביות שנחוו בעבר.
חשוב לי יותר מכל לומר שעלינו לנהוג בענווה ובאחריות כשאנו מטפלים בתחום הנפש. בשעת משבר, השגרה מופרת באופן מטלטל ופוערת באדם את כל המבנה הגופני המוצק שהוא חי בתוכו ביום יום. נפשו נפתחת על ידי חדירת התכנים עמוק פנימה ויש בהם גרעין שמבקש להעיר את האדם לאפשרויות חדשות בנתיב חייו. כל משבר טומן בחובו מוות של הישן ופוטנציאל ללידת החדש. המשבר קורה לנו לפעול מתוך האני שלנו, ולא מתוך צייתנות למקורות כאלה או אחרים. ככה מתחזק הכוח האינדיבידואלי, אבל מבלי לרמוס את האחר.
מגיפה היא אירוע שמגיע אלינו מההיקף בניגוד למחלה פרטית שמתהווה במרכז . כל מה שמגיע מההיקף קשור לקארמה שלנו. ובקארמה עלינו לטפל באופן רציני.
אזכיר שני תיאורטיקנים מתחום הפסיכואנליזה שדבריהם מתאימים לימים אלה.
הראשון הוא וויניקוט, רופא ילדים ואחד הפסיכואנליטיקאים המרכזיים, שהניח את היסודות למעבר מפסיכולוגיה של האחד לפסיכולוגיה של שניים. וויניקוט אומר במאמרו הקנוני "פחד מהתמוטטות" Fear of Breakdown (1974) – כי הפחד הקליני מהתמוטטות הוא פחד מהתמוטטות שכבר אירעה אך טרם נחוותה. וויניקוט מבין את התנועה הכפולה בין הפחד מהתמוטטות, לבין הצורך להתמוטט ככורח של הנפש במרפא. העצמי שעבר התמוטטות, מפחד מאירוע שאירע בעבר ובה בעת מבקש לפגוש אותו בעתיד… כוח המשיכה להתמוטטות אומר לנו וויניקוט, אינו רק דרך הנפש לריפויה, אלא נובעת מכוחו של האני, שמביא אותנו ללב התמוטטות. למרות הכאב האינסופי, יכול האדם לפגוש ולברוא מחדש את עצמו.
הפחד והכמיהה מתרחשים בו זמנית. בטיפול עבר ועתיד הופכים לכאן ועכשיו.
"נתיב הריפוי" אומר לנו וויניקוט "אינו נתיב של פענוח נפתולי הלא מודע והיזכרות במודחק, אלא נתיב של חווית האימה במלואה, כאשר המטפל ישמש כרחם בה יצמח המטופל. כך יעז המטופל להתקרב אל ההתמוטטות, לאסוף אותה לתוכו ולהתמיר אותה"[4]. בדבריו אלה, מדבר וויניקוט על ההכרח, להתמיר את נפתולי הנפש דרך חוויה ולא רק דרך פענוח או פרשנות תודעתית.
המורה הבודהיסטי ג'ון וולווד הבחין כי בין המתאמנים הבודהיסטים שלו, קיימת נטייה להשתמש באידיאות ופרקטיקות רוחניות כדי לעקוף או להימנע מלהתמודד עם בעיות רגשיות לא פתורות, פצעים פסיכולוגיים ומשימות התפתחותיות לא גמורות. הוא כינה זאת Spiritual Bypass – מעקף רוחני.
כשאנחנו עוקפים את הנפש עם המסרים הרוחניים, אנו חווים רגיעה ותחושת התעוררות והתעלות. אבל זה עלול להיות ניסיון להתעלות מעל לצד הנפול של אישיותנו, החלק הכאוטי והגולמי שטרם התמודדנו אתו בצורה פסיכולוגית מלאה. אז אנו עלולים להשתמש באידיאה בכדי לדחות צרכים אנושיים בסיסיים, רגשות, בעיות פסיכולוגיות ופגמים התפתחותיים. "אני רואה בכך סכנה אמיתית" אומר ג'ון וולווד "לעבור מעל לנושאים הפסיכולוגיים והרגשיים שלנו על ידי עקיפתם. זה יוצר פיצול בין האלוהי לאנושי שבתוכנו."
לעיתים קרובות אנו נמצאים בהכחשה או בחוסר הכרה לגבי אופיו או היקפו של הפצע שלנו. אנחנו רק יודעים שמשהו לא בסדר ומייחלים להיות חופשיים מסבל. וולווד אומר – "אני מכבד את האופן שבו התרגול של תלמידים הועיל להם. אולם אני מבחין שהתרגול שלהם אינו חודר לחלוטין את חייהם. הם נשארים פצועים ולא מפותחים באופן מלא ברמה הרגשית אישית וייתכן שהם מפעילים את פצעיהם בדרכים מזיקות. יש שפיתחו חסד וחמלה כלפי אחרים ועדיין קשים מאד לעצמם בגלל שהם לא צולחים את האידיאלים הרוחניים שאימצו בדרך הרוחנית. אחרים לעומת זאת עלולים לעשות שימוש לא מודע במגנטיות ובכוחות הרוחניים שלהם על אנשים אחרים בשם הדרך הרוחנית, בכדי לספק את החסר הנרקיסיסטי של עצמם תוך שימוש באחר וגיוסו להערצתם. לעיתים הם הופכים למטפלים או מורים שהופכים למעין "גורו" בעיני תלמידיהם. הם מלבישים עליהם את דמות ההורה האידיאלי וצועדים בדרכם ללא נוכחות של ה'אני' שלהם עצמם".
וכך בקוטב השני של המדע הרגיל, שמכחיש את הרוח, עלול תלמיד מדע הרוח להכחיש את הגוף והנפש. וזה לא פחות בעייתי בתקופתנו כאשר הכל מעורער ורוטט. המענה הוא ההסכמה לדיאלקטיקה בין ההעמקה הפסיכולוגית לבין התרגול רוחני. רק התנועה בין השניים יכולה לספק מסע אמיתי של "מות והתהווה". מסע שיכלול ריפוי והתעוררות להתפתחות.
אני סבורה שאילו היה שטיינר חי היום, ודאי היה כותב לנו את 'הפסיכולוגיה של החירות'. פריצת הדרך ההכרתית ששטיינר עשה בפילוסופיה של החירות נדרשת כעת בספירה הנפשית. מה שמתחיל במישור ההכרה והתודעה, ברובד הפילוסופי, ממשיך בספירת הרצון בפרקטיקות בחינוך, בחקלאות וברפואה וקורא לנו להתגשם באופן חי ופועם בספירת המרכז, ספירת הנפש שבאמצעותה מתרחשת ההתמרה. יתכן שבראשית המאה ה-20 טרם הבשילו התנאים לעבודה נפשית שכזו ולפיכך מוטלת עלינו עבודה זו.
התיאורטיקן והקלינאי השני שאביא הוא ווילפרד ביון, שפירסם מאמר בשנת 1977 אותו כינה "סזורה" Caesura. מונח שאני מוצאת כמתאר היטיב את תקופתנו הסוערת. סזורה מתייחסת לחתך המפריד בין מצבים או אירועים אשר נדמים כמופרדים באופן מוחלט זה מזה אך בפועל נמצאים על רצף המשכי – בדומה למרווח בין צלילים ביצירה מוסיקלית או למרווח בין פעימות הלב. "הסזורה היא המרווח בין שני דברים, שכאילו נפרדים, אך למעשה הם חלק מרצף המשכי של יש ואין בדומה לנהר גועש וסוער שבין שתי גדות. זהו המקום שבו מתרחשת הקטסטרופה אבל גם השינוי וההתמרה. זהו המקום הבלתי אפשרי, כמעט, שבו אנו מתבקשים להימצא — במערבולת הרגשית — מבלי להיאחז באף אחת מהגדות באופן שימנע מאיתנו תנועה".[5]
המשימה האנושית, על פי ביון, אינה חצית הסזורה והגעה ל'חוף מבטחים', אלא הרחבת אפשרות התנועה והזרימה החופשית בין שתי גדות הנהר, בין שני צדדיה של הסזורה. התנועה עצמה היא שמרחיבה את התודעה ומאפשרת את התפתחותם של החיים הנפשיים.
לסיכום, אם בתחילה נגלה אלינו משבר הקורונה כמשבר רפואי וכלכלי, מהר מאוד הצטרף אליהם גם המשבר השלישי שמכה באדם – המשבר הנפשי. יש האומרים שזו המכה שתישאר איתנו הכי הרבה זמן. להשלכות הנפשיות ולייסורי האדם לא ימצא חיסון. הפחדים מעוררים השפעות של התמוטטויות שהתרחשו בעבר. יתכן שאלו הטראומות שאנו נושאים בזיכרוננו הגופני והנפשי כאינדיבידואלים, או זיכרון רוחי אוניברסלי של מגיפות ואסונות שונים לאורך ההיסטוריה, או תגובה לאירועי התפרקות בדומה לאלו המתוארים במדע הנסתר, שחיים בגנום האנושי.
ניתן לראות במגפת הקורונה אירוע המבקש מאיתנו התבוננות אחרת, כזו שתרפא את הגוף, הנפש והרוח, ואת ספירת הנשימה ביננו לבין האחר.
הפסיכותרפיה האנתרופוסופית, בה אני עוסקת שנים רבות, היא ההתגשמות הארצית של הנתיב הרוחני המובא בכתביו של ר. שטיינר וככזו אמורה לאפשר לכל מטופל לגלות מחדש את הנתיב האינדיבידואלי הייחודי שיאפשר לו את מסע ההתמרה על כוחותיו שלו, מתוך חירות ואהבה, בכדי שיוכל להגשים את הכמיהה העצומה להתאחד עם ישות עמנואל בנפש.
אני תקווה שמעבר לתגובות של פיצול והכחשה, השלכה ואומניפוטנטיות שמתגלות בתקופה הנוכחית, יופיעו בתוכנו גם כוחות של אומץ ואהבה שיפלסו דרך אל האור ויעניקו חמלה חובקת כל, שנוכל להתעורר לנשימה חדשה.
אסיים בציטוט של רילקה מתוך 'מכתבים אל משורר צעיר':
"אבל אנחנו איננו אסירים. שום פחים או מלכודות לא הונחו סביבנו, ואין כל דבר הבא להטיל עלינו אימה או לגרום לנו ייסורים. הוצבנו בתוך החיים בהיותם הייסוד שאנו מתואמים עימו ביותר… מדוע אתה רוצה להוציא מכלל חייך איזו מועקה, איזה כאב, איזו תוגה, והרי אין אתה יודע מה המצבים האלה פועלים בך?… והרי אתה יודע שאתה שרוי במעברים, ומה שאתה מתאווה אליו יותר מהכל הוא להשתנות… בתוכך קורה עכשיו כל כך הרבה. עליך להיות סבלן כמו חולה ומלא אמונה כמו מחלים, כי אולי אתה שניהם כאחד. יתרה מכך, אתה גם הרופא המופקד עליך לשם השגחה".[6]
[1] שטיינר, ר. עיונים אזוטריים כרך א' עמודים 10-13 – הוצאת תלתן
[2] "היפוך תמונת המחלה" – נורית רוזנגרטן, מגזין אדם עולם, 2011
[3] התגליות הקארמה – ר. שטיינר – פרק 4
[4] ויניקוט ד.ו. "פחד מהתמוטטות". בתוך :עצמי אמיתי עצמי כוזב" הוצאת עם עובד, 2009.
[5] ביון, ו. סזורה (1977). הוצאת תולעת ספרים, 2012.
[6] "מכתבים אל משורר צעיר", ריינר מריה רילקה, מגרמנית: עדה ברודסקי, הוצאת "כרמל"
