לצמוח ולגדול בחופש הגדול

לצמוח ולגדול בחופש הגדול

זוכרים איך התרגשנו ביום הלימודים האחרון בכל שנה?

איך שעטנו מהכיתה אל החצר וחגגנו את חופשת הקיץ שבפתח – אל הים…  לאבטיחים, לשלגונים… חלקנו בילה את הקיץ בבית מול שידורי “הטלוויזיה החינוכית”, חלקנו בקייטנות ויחידי סגולה שבינינו נסעו לחו”ל… גם חופשת הקיץ שינתה את פניה במרוצת השנים.

האם שמתם לב  ש”החופש הגדול” הוא בעצם שיבוש לשון שהתקבע? הביטוי כה מושרש עד שאפילו נעמי שמר השתמשה בו בשיר “החופש הגדול” ממנו השאלתי את הכותרת. בעצם אנו מתכוונים ל”חופשה הגדולה”. המילה “חופש” באה לתאר מצב של שחרור פיזי או מנטלי, שמילותיו הנרדפות הן “דרור” ו”חירות” ואילו חופשה היא תקופה במהלך לימודים או עבודה, שבמהלכה נפסקת שגרת השנה – וכזו היא החופשה הגדולה.

החופש הגדול לא היה כאן תמיד. הוא נולד באמצע המאה ה-19, כשילדי משפחות המעמד הגבוה בבתי הספר הפרטיים עזבו את בתי הספר כדי להצטרף למשפחותיהם בחופשות הקיץ בהרים. בהדרגה וככל שהתבסס החינוך הציבורי, הפך הנוהג לנחלת הכלל וכיום איננו יכולים לחשוב על מערכת חינוך שאין בה “חופש גדול”, שכן מעבר להיבטים הפרקטיים של החופשה, הצורך ב”חופש גדול” נטוע עמוק יותר בנפשנו.

חפש במרחבי תבל, ותמצא את עצמך

ומה מבשר לנו הקיץ מזווית הראיה הרוחנית? דרך קריאה שבועית בלוח השנה לנפש שחיבר רודולף שטיינר, אנו יכולים ללמוד על המשימה הרוחית ששטיינר מזהה בקיץ, משימה של התרחבות מאני-האדם לאני-העולם.

תקופת החורף הינה זמן של התכנסות וריכוז, בו אנו יכולים “לעבור דרך קוף מחט” בהתמקדות בעבודת הנפש הפנימית, ובאביב כבר החלו רשמי החושים וכישוף יופיו של הטבע, למשוך אותנו מתוך מעמקי הנפש בהם היינו מכונסים במהלך החורף, אל הפריחה והצבעוניות.

הקיץ העומד בפתח הוא תקופה של “איבוד עצמי” ושל חיבור לעולם. תקופה של פיזור ובידור. הלך הנפש הקיצי כמו מבקש ממני לאבד את עצמי, את כל מה שנבנה בי, לטובת מציאת עצמי בעולם.

וורס מספר 9 [שבועיים לפני הקיץ]
בשכחי את צביונו העצמי של רצוני,
חום-עולם מבשר הקיץ
ממלא את רוחי ונפשי;
לאבד את עצמי באור
מצווה עלי חזיון הרוח,
וידיעת-לב עזה מבשרת לי:
אבד את עצמך, למען עצמך תמצא.

וורס מספר 11 [קיץ]
הנה, בשעת שמש זאת
עליך את דבר החכמה לדעת:
בהתמסרות ליפי העולם,
בתוכך את תחושת עצמך לחוות:
לאבד עצמו יכול אני-האדם
ולמצא עצמו באני-העולם.

וורס מספר 9 עוסק בשכחה. הגבולות של הסובייקט/העצמי מצטמצמים, כאילו החום ממיס אותם, והמבט הרוחי מההיקף מצווה עליי לאבד את עצמי באור. אל לנו לטעות – המשימה אינה רק לאבד עצמי בקיץ, בבריכות, בבילויים, בהרים ובשבירת השגרה בכלל. איבוד העצמי כולל בתוכו גם את הבקשה למצוא את עצמי מחדש, משימה שדורשת מהאדם אמון ובטחון עצמי.

בוורס מספר 11 מרחיב שטיינר ומבהיר עבורנו את משימת הקיץ. ההתמסרות ליפי העולם מביאה להסטה של המיקוד מעצמנו אל העולם ומאפשרת לנו למצוא עצמנו בעולם ובקשר אליו. מהו העולם? הנופים, הטבע החי והדומם עולם הרוח ומשום כך גם ישויות אנוש – בני האדם האחרים. השאלות: “איך אפגוש את האחר בתוכי?” “איך אפגוש אותי בתוכו?” הן שאלות מהותיות עבור כל אדם, לא כל שכן עבור מטפלים העוסקים בפסיכותרפיה. עלינו לשאול איך אלך לאיבוד באופן שאוכל לפגוש את אספקט ישות ההיקף שלי באחר? איך אלווה את האובדן לטובת גילוי מחודש של האני שלי?

מסתורין השכחה 

סוד השכחה עליו מרמז שטיינר בוורס מס. 9 הוא מסתורין גדול. בשכחה יש מעלה גדולה וחשובה. היא גואלת את האדם מקיבעון, מהעדר תנועה ומסייעת בהתהוותו התמידית. בתהליך השכחה, נראה על פניו כי כל האירועים שנטמעו בנפשנו הלכו לאיבוד. אך בפועל, הם עוברים למימד רוחי. ההיזכרות אינה שליפת “הקובץ הישן” של הרשמים או האירועים מן העבר, כי אם  החייאתם, לאחר שעובדו תחת מסך השכחה. בזכות השכחה עובר האדם התמרה. וכל התמרה היא הוכחה לנוכחות הרוח. השכחה היא גם מתת האל לאפשר לאדם לבנות זהות עצמית יציבה ונורמלית בעולם. האירועים שדינם להישכח שוקעים גם בעונת הקיץ לתהומות הנפש, עד שיבשיל זמנם להפציע לתודעה בצורתם החדשה.

פרידריך ניטשה, כתב בספרו ‘כה אמר זרתוסטרא”: ‘הילד תום הוא, ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל המתגלגל מעצמו, תנועה ראשונה, אמירת ‘כן’ קדושה. כן, אחי, למשחק הבריאה נחוצה אמירת ‘כן’ קדושה: את הרצון שלו הרוח רוצה עתה, את העולם שלו איבוד העולם קונה לו“.

לצמוח ולגדול בחופש הגדול, משמעותו להצטרף לילד הנצחי שבתוכנו, שהוא התגלמות השכחה, כדי לקנות את החירות מתוכה נוכל למצוא עצמנו מחדש בישות אדם עולם.

אריק אינשטיין כתב בשירו “עוד יהיה”: “הנה בא הקיץ וכולם בים, מתמכרים, מתפנקים, על החול החם.” אכן אין כמו הים הגדול, האין-סופי, המחזורי והחד-פעמי כדי להתחבר אל ישות אדם-עולם.

אני מאחלת לכם חופשה מהנה. אבדו את עצמכם, למען את עצמכם תמצאו.