למה הם צריכים להילחם?
בשבת האחרונה שיחק בעלי, סבא רמי, עם נכדתנו הגדולה בדמקה. לאחר שהכלים סודרו על הלוח, הנכד הצעיר, אייל בן ה-5, התעניין בכללים ורמי הסביר:
"יש כאן שני מחנות, לבנים ושחורים, שנלחמים זה בזה."
"סבא למה הם נלחמים? למה הם לא מדברים אחד עם השני? זה שהם הפכים (מילים של אייל…) לא אומר שהם צריכים להילחם…"
רמי התעשת והמשיך להסביר שהכלים שמגיעים לצד השני של הלוח הופכים ל"מלכה"…
"עכשיו אני מבין סבא, המלכות רבו ולכלים האחרים אין ברירה והם חייבים להילחם"…
בתמימותו ביטא אייל הקטן אמת אוניברסלית. המלחמות גובות מחיר כה יקר מכולנו, בגוף ובנפש. "כה רבים שאינם כבר בינינו"… וכה רבים שמהלכים בינינו וצלקות הקרב חרוטות בנפשם לשנים רבות. ובאמת "למה הם לא מדברים אחד עם השני"? האם לא ניתן היה לחסוך את מחיר הדמים הנורא של לפחות חלק מהמלחמות? זו לא אמירה פוליטית. זו אמירה הומניסטית פשוטה. בספר תהילים כתוב – "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". איך הפכה הכמיהה לשלום לעמדה פוליטית? הלא כל יום אומרים יהודים בתפילה – "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"…
בשנת הקורונה לא התאפשר למשפחות השכולות לפקוד את קברי יקיריהן והשנה נתבקש הציבור ללוות את המשפחות "מרחוק". אנו מחבקים את משפחות השכול ופצועי הגוף והנפש מכל המערכות ומלווים אותם "מרחוק", אך קרוב מאד אל הלב. ביניהן גם את משפחת לוי, גליה חברתנו ורן בעלה , אשר שכלו את ילדם המקסים גיא ז"ל במלחמת "צוק איתן" אנו מאמצים אתכם אל ליבנו גם השנה.
ביום העצמאות אנו הופכים נוסטלגיים לרגע, ומעלים מהארכיון סרטונים המזכירים לנו שירים ודמויות עליהם אנו מתרפקים בגעגוע. הסרטון הבא, בצבעי שחור לבן, הוא כזה, ומבוטא בו אותו רעיון של תום הלב של ילדה קטנה, "בשמלה אדומה ושתי צמות", שעומדת מול כל רוע העולם ושואלת בתמימות "למה?".
בהרכב המופלא של להקת הנח"ל ששר את שירם של רותי ספרוני ויאיר רוזנבלום השתתפו: מירי אלוני, דני סנדרסון, אלון אוליארצ'יק, מאיר פניגשטיין (פוגי), אופירה גלוסקא והסולן מוטי פליישר.
"בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?
וכל התותחים וכל החילים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה."
שנדע ימים טובים יותר ושהשלום ישכון במעוננו.
נורית רוזנגרטן
