היום, ה-21 ביוני – היום הארוך ביותר בשנה – בו המאור הגדול, השמש, מאירה את כדור הארץ והשמיים יותר מבכל יום אחר בשנה. היום הזה נקרא גם נקודת היפוך הקיץ.
מהיום ילכו הימים ויתקצרו, עד שיגיעו לשיא החושך ב-21 בדצמבר, בדיוק בעוד שישה חודשים. כך דרכו של העולם.
מחזוריות אין סופית, ריקוד של הפכים שתופסים ומפנים את מקומם בריתמוס שמחלחל את כל מה שחי על פני כדור הארץ, וגם אל נפש האדם.
המחזוריות הזו הייתה מוכרת לקדמונים וכמעט בכל האתרים המונומנטליים, בסטונהנג' (Stonehenge) ובפירמידות, ניתן למצוא התייחסות לימים הארוכים והקצרים בשנה.
מפעים לחשוב על אותן תרבויות שנהוג להתייחס אליהן לפעמים כפרימיטיביות, משנעות אבנים ענקיות למקומן המדוייק באופן שיציין את מקום הזריחה או השקיעה באופק בימים המיוחדים האלה. במקומות האלה האדם והעולם היו אחד.
לא פעם התפעלתי מיופייה של השפה העברית שטומנת בחובה אוצרות רוחניים טמירים. אחד מהם הוא חכמת אחדות ההפכים, המודגמת יפה במילה קיץ. יקיצה היא התעוררות משינה, התגברות החיים ממצב ששונה רק מעט ממוות ממש. ואילו הקץ, הוא הסוף המוחלט. הקצה הוא המקום בו משהו מסתיים, ואילו הקיץ הוא המילה המשמשת בתנ"ך לציון סיום הבשלתם של הפירות, ואפילו מילה נרדפת להבשלת התאנים.
עונות השנה נתפסות בתודעה הרגילה כמעבר מקור לחום ומחזור של קמילה והתחדשות, פריחה ולבלוב. בזמנים קדומים היוו עונות השנה התנסויות נפשיות רבות עוצמה, שיכולות להביא התעוררות לשינויים משמעותיים באדם.
קשר זה עם עונות השנה מפגיש אותנו עם העובדה כי בקיץ, יוצאת הנפש אל המרחבים של הקיום, ובחורף חוזרת ומתכנסת לתוך עצמה.
ב"לוח השנה לנפש" כותב ר. שטיינר בשבוע זה של הקיץ:
"אבד את עצמך למען תמצא את עצמך מחדש."
ואכן, הקיץ, הוא גם אותו קץ – אובדן העצמי באופן מודע, לקראת הלידה המחודשת של העצמי בלב החורף.
אני מאחלת לכולנו חופשת קיץ טובה,
שהאור השופע של היום הארוך בשנה,
יאיר את כל הפינות החשוכות שלנו,
שיקיצו בנו הכוחות שנדרש להם בשנה הבאה.
נורית רוזנגרטן
