לזכור ולשכוח* – ערב יום השואה 2019.
כל כך ברור לנו שיש לזכור את השואה.
לא תמיד היה זה כך.
האם כך יהיה לתמיד?
אחרוני ניצולי השואה עדיין איתנו, אבל בקרוב מאד נישאר אך ורק עם מורשתם, עם ציווי להמשיך ולספר ולהעביר לדורות הבאים את העובדות היבשות, את הסיפורים האישיים, את המתח שבין האסון האישי-פרטי והלאומי-ציבורי ועם השאלות הגדולות שמעורר אירוע שכזה – רצח עם, רצח אדם.
זיכרון השואה ומקומה ב”סיפור הישראלי” נמצאים עדיין בתהליך של שינוי מתמשך, 75 שנים אחרי המאורעות.
בשנים הראשונות לאחר השואה, הציפיה מניצולי השואה הייתה לשכוח את עברם.
אמי, חני פרימר לבית וויס, עדיין איתנו. כשהייתה בת חמש, נלקח אביה, סבא שלי, מביתם בעיירה בסלובקיה ע”י אנשים במדים ומאז לא ראתה אותו עוד. לאחר שנים רבות גילינו בעזרת מסמכים שהוחזרו לאושוויץ מארכיוני הצבא האדום, שמסעו הסתיים בבלוק 20 באושוויץ, ה”מרפאה”, בזריקת מוות שהוזרקה לליבו.
חני אמי, שנולדה בשם אליסקה, עברה את שנות השואה במסתור ונדודים, בבתי איכרים סלובקיים וביערות, הרחק מאמה ואביה, מדודיה ודודותיה. לימים היא תיארה בזיכרונותיה, כיצד בתום המלחמה נאספה יחד עם ילדים אחרים מכל רחבי אירופה, על ידי שליחי עליית הנוער שהכשירו אותם בטירה בעמק הלואר בצרפת, טירת לה-שו, לחייהם החדשים בארץ ישראל.
כל ילד נתבקש לגלף בעץ סמל שיבטא את חייו עד כה. היא בחרה לגלף צלב קרס, שסימל עבורה פרידה, נדודים, ציפייה, געגועים ואכזבות, שביקשה להשאיר מאחור.
“…המדריכים ארגנו כתמיד את מהלך הטקס. כל ילד ניגש בתורו אל המדורה וחזר על דברי המדריך הנחרץ: “בזאת אני שורף את שמי הישן ואת העבר שלי ומתחיל חיים חדשים בארץ ישראל”. הילדים הכריזו על שמם החדש, העברי, והשליכו את יצירותיהם אל האש אשר כילתה אותם בשמחה. הלהבות בלעו בשקיקה דמויות אדם מפחידות, דגמים של רכבת, פצצות ואווירונים, דמות כלב נובח. כל חפץ נזרק למדורה בעוצמה ובכוונה מרובה.
אליס התקרבה אל האש, נרגשת מהעתיד הצפוי לה, עתיד ללא זיכרונות כואבים – כך הבטיח המדריך. היא השליכה את צלב הקרס בחוזקה לתוך הלהבות והכריזה בקול חזק ויציב: “בזאת אני שורפת את שמי “אליס” ואת העבר שלי! שמי החדש הוא …” קולה נשבר. היא קלטה לפתע כי מעולם לא ידעה מה השם היהודי שנתנו לה הוריה. היא לא יכולה להישאר ללא שם! אליס המשיכה ונקבה במהירות בשם הראשון שעלה בדעתה: “שמי החדש הוא חנה!” לשכוח, אליס רצתה לשכוח, רצתה מאד, אבל… אם תשכח את הפרידות תיאלץ לשכוח את הזיכרון העמום גם כך של הוריה, ושל כל המשפחה הגדולה שנספתה בשואה….“
בהמשך תיארה אמי את כל הדברים שלא רצתה לשכוח, ואת החלטתה לזכור ואפילו לשאול עוד שאלות כדי לדעת יותר. אבל את ההחלטה לזכור שמרה בסוד ולא גילתה לאף אחד מהחברים.
כמיליון וחצי ילדים נספו בשואה ורבבות המשיכו לשאת בנפשם את צלקותיה. לכבודם אביא כאן את מילותיו של יאנוש קורצ’אק, המחנך הדגול, שבחר לסיים את חייו עם תלמידיו:
“מתחת לתלבושת האחידה דופקים מאה לבבות שונים
וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים.
מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא “אי-פעם”, לא “עדיין לא”, לא “מחר”,
אלא כבר…עכשיו…היום – אנשים הם”.
(מתוך “איך לאהוב ילדים”)
הדחקת הזיכרון הייתה כורח המציאות. הניצולים התמסרו לבניית הארץ והמשפחות החדשות וההדחקה הייתה חיונית עבורם כדי לשמור על סוג של שפיות. רק ב-1987, כעבור 40 שנים מעלייתם ארצה, הוקמה עמותת “עמך” שהעמידה לרשותם טיפול נפשי מותאם ורגיש לצרכיהם. עבור רבים מהם, רק אחרי 40 שנות שכחה והדחקה, החלה ההתמודדות עם הזיכרונות הקשים. פעולת ההיזכרות היתה משמעותית בעבור בריאותם הנפשית. ר. שטיינר אומר שההיזכרות היא היכולת להעלות תמונה מרצף הדימויים הקיימים בזיכרון, להחיותה מחדש, ולאפשר ל’אני’ להתייצב אל מולה, לחוות אותה מחדש בצורה מודעת ותוך מתן משמעות לאירוע. היכולת להיזכר כרוכה באקטיביות של ה’אני’, כלומר בכוחו הרוחני של האדם. “אם עוזרים אנו לאדם מסוים להעלות אל התודעה דימויים שלעומתם היה נשאר קודם חסר אונים, תורמים אנו תרומה עצומה להבראתו בחיים”. (ר. שטיינר – פסיכוסופיה 1910)
בתולדות המדינה ניתן לציין תחנות רבות שעיצבו את הזיכרון הלאומי וגרמו שינוי גם באופן בו יכלו משפחות הניצולים להקשיב ולהכיל את הזיכרון הפרטי: פרשת השילומים מגרמניה, משפטי אייכמן ודמיאניוק ולהבדיל, משפט קסטנר, וגם טראומת מלחמת יום כיפור שגרמה להתפכחות מאשליית הביטחון הבלתי מעורער בכוחה ועוצם ידה של מדינת ישראל.
לרבים מאיתנו השואה היא זיכרון משפחתי הנוגע לנו ברמה האישית ביותר וכך גם לי. לאחרים השואה הינה אירוע מעצב ברמה הלאומית. חשוב שנזכור שמעבר לעובדת היותו אירוע הסטורי חסר תקדים, השואה קרתה לבני אדם בצלמנו ובדמותנו, על ידי אנשים בצלמנו ובדמותנו. לכולם היו שמות ופנים. את הנאצים כינו פעמים רבות “חיות אדם”, ואת מה שקרה לחברה הגרמנית “התבהמות”, ואולם הביטויים האלה מטשטשים את העובדה שקיצונית ככל שהייתה, גם הגזענות הנאצית הרצחנית נולדה במוחם של בני אדם.
אלי ויזל, הסופר ניצול השואה, אמר: “מה שפגע בקורבנות יותר מהאכזריות של תוקפיהם היה שתיקתם של ‘העומדים מהצד’.”
הציווי העליון של השואה הוא “תהיו בני אדם”, ראו את מה שמתרחש סביבכם ואל תשתקו אל מול עוולות וקיפוח. זה לא רק עניין יהודי, זה עניין אוניברסלי, ואם לא למדנו מהשואה את זה, אז לא למדנו כלום.
*לזכור ולשכוח הוא שמו של ספר מאת דן בן אמוץ, [מוסיה תהילמזאגער], הסופר ברוך הכישרונות והשנוי במחלוקת, שנותר היחיד מבני משפחתו שנרצחו בפולין. הספר מ-1968 עסק במסע אישי של ניצול שואה צעיר לגרמניה להסדיר את תשלום הפיצויים המגיעים לו עקב הסדר השילומים. כמו רבים אחרים, גם דן בן אמוץ, יליד 1923 המיר את זהותו הגלותית, וברא את עצמו מחדש בדמות הצבר חסר הגבולות, ומייצג הישראליות.
לכבוד יהודה פוליקר שישיא השנה משואה בערב יום העצמאות, ושהאלבום “אפר ואבק” שיצר יחד עם בן זוגו יעקב גלעד, מהווה ציון דרך בזיכרון השואה הקולקטיבי:
“כאן התחנה טרבלינקה” – https://youtu.be/IFVdO5QVs4I
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
