רומי, דורון ואמילי הועברו היום בשעות הערב מעזה לישראל. כל מי שיש לו לב חש ברטט ובסערת הרגשות. לאחר חמישה עשר חודשים ארוכים של המתנה כואבת, רצופה תפילות, דאגות ותקווה, הגיע הרגע לו ציפינו.
רגע של שמחה מהולה במתח ובחשש לבאות, סנונית ראשונה בתהליך שלפנינו, שממלא אותנו בתקווה לעתיד ובאמונה בכוחו של העם הזה עדיין לעמוד יחד – בשמחה, בכאב ובמאבק.
חיבוק חם וחמלה מעומק הלב לכל אלו שמחזיקים מעמד, אוחזים אחיזה איתנה בידיים הרועדות ומאמינים בכוחו של הלב להתאחד מחדש, גם אם הוא נסדק.
אנחנו איתכם משפחות יקרות, בכל תחושת הציפייה והדאגה. נמשיך להחזיק באמונה שהאור ינצח את החושך, שנדע ימים של ריפוי, ושהלבבות ימצאו שוב את שלוותם.
המשפחות וגם אנו מתמודדים עם חוסר הוודאות – מי לרשימות החיים ומי לרשימות המתים. חוסר וודאות אכזרי, שמפגיש אותנו עם הגרועים בדימויים הצרובים בזיכרוננו הקולקטיבי. הספק מכרסם גם על סף רגעי איחוד מרגשים עם אהובות שחיכינו להן בכיליון עיניים. אנו יודעים כי יהיו רגעים בהם דמעות של שמחה יתחלפו בדמעות של שבר ויגון על כל מה שאבד בדרך. אנו נחסיר פעימה בכל פעם שנחשוב על מה שעבר על השבות והשבים, על הדרך הארוכה שנצטרך לעבור יחד מכאן, ועל התקווה שהפכה למצפן שלנו בכל תקופה זו.
בשבועות הקרובים נפגוש גם ימים של שברון לב אצל המשפחות שיקיריהם לא יחזרו לחיקם, בין אם גורלם כבר ידוע ובין אם ידוע רק למשפחותיהם כי אינם בין החיים. הבוקר הושבה גופתו של אורון שאול אחרי למעלה מעשור של ציפייה. לצד הכבוד למחויבות של העוסקים במלאכה, שמתגלה במעשה זה, גם עולה החשש – כמה מהחטופים יהפכו לכאלה שלא ישובו? כמה מהם יהפכו לכאלה שגורלם לא נודע, ואיך יוותרו הספקות המקננים בלב אוהביהם?
ליבנו יוצא אליכם, ואל הדמעות שזורמות כנהר שאין לו גבול. חשוב שתדעו שכולנו איתכם בכאבכם בזעמכם ובגעגוע שאין לו סוף. אין מילים שיכולות לרפא או להקל, אך אנו מבקשים שתדעו כי כל נשמה שחוזרת היום, בכל דרך שהיא, היא חלק בלתי נפרד מסיפורנו המשותף. זכר יקיריכם לא יישכח, ומורשתם תישאר בליבנו תמיד.
בין הדמעות, אנו נאחזים בתקווה שאפילו בתוך הכאב הגדול הזה, תמצאו מעט אור – בזיכרונות, בחיבוקי האוהבים שסביבכם, ובחוזק הפנימי שלכם, שנוגע בכולנו.
נורית רוזנגרטן
