קהילה יקרה,
שורות אלה נכתבות בערב חנוכה, בעיצומה של מלחמה. חג החנוכה מנציח מלחמה אחרת "בימים ההם, בזמן הזה", שהתקבעה בזיכרון הלאומי כמלחמת האור בחושך.
והימים קשים מנשוא. החורבן של יחידים וקהילות מטלטל. בימים ההם, כן גם בזמן הזה. מוקדם עדיין לסכם, אך מותר לצפות ולקוות שגם עתה יגבר האור.
שובם של חלק מהחטופים הכניס מעט תקווה לליבנו, והדאגה לגורל אלה שלא שבו ולבנינו ובנותינו מטילה צל כבד שמאיים על בריאות נפשם של כה רבים. הפצעים החדשים מצלקים את הנפש והישנים שהגלידו מתעוררים מחדש.
ההיסטוריה האנושית נכתבת במידה רבה על ידי מלחמות בין עמים ורעיונות, ובניגוד לקלישאה המוכרת – בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. אנו מאחלים לכל תינוק שנולד ש"עד שיגדל כבר לא יצטרכו צבא" ובתוכנו אנו יודעים כמה הברכה הזו רחוקה מלהתגשם במציאות. בשירו המונומנטלי, "ליל חניה" רשם נתן אלתרמן את השורות הבאות:
"…כמו פני עיר נבנית, פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו…"
בתוך החשכה האופפת אותנו אנו מתוודעים לגדלות הרוח של כה רבים שביננו. לגיבורים אלמונים שהרגע זימן להם לתמוך בזולתם, להציל חיים, או להיות למשענת לאחרים שנזקקים להם. על רקע החושך, קל יותר לראות את רסיסי האור שמקיפים אותנו.
נרות מסמלים בתרבויות רבות את נשמת האדם. מדליקים נרות לזכר אנשים שהסתלקו מאיתנו, מדליקים נרות בכנסיות בתפילה ומקדשים את השבת בהדלקת נרות. כבני אדם אנו רואים בפעולת הדלקת הנר החיצוני משהו שמהדהד עם הניצוץ הפנימי שבנו. ככה פועלים על נפשנו סמלים. הם לא הדבר עצמו, אך הם מהדהדים אותו.
נזכרתי בסיפור חסידי המסופר על ר' ישראל מסלנט אשר נדרש לשירותיו של סנדלר בשעת לילה מאוחרת. אור קטן מנר שכמעט ונגמר ריצד בסנדלריה הקטנה. הוא היסס ושאל את הסנדלר אם לא מאוחר מדי. התשובה ששמע הפכה לדרך חיים: "כל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן".
הרב אימץ את המילים הפשוטות כתורת חיים שבאה להילחם בייאוש, בתחושה שהכל מקולקל וכבר אי אפשר לתקן. כל עוד נשמה באפנו, והנר, הניצוץ הפנימי שבנו עוד לא כבה, אפשר לתקן. את עצמנו, את העולם.
אני מאחלת לכולנו שנעבור את הימים האלה בשלום. שנדע בשורות טובות ונעלה באור מיום ליום, כמו בחנוכיות שיאירו את חלונות בתינו. ושנזכה לתקן את כל מה שמקולקל בתוכנו ובעולם.
חג שמח
נורית רוזנגרטן
