"כל העולם במה וכולנו שחקנים" (ויליאם שייקספיר)

"כל העולם במה וכולנו שחקנים" (ויליאם שייקספיר)

כבר שנתיים שאנו עוטים מסכות על פנינו כחלק מהשגרה החדשה. וכשכבר נדמה היה שהמגפה עוזבת אותנו ומאפשרת לחזור לחיים הרגילים, פרצה לחיינו המלחמה באוקראינה.

באחד משיריו היפים של יהודה עמיחי מופיעה שורה מעוררת מחשבה: "…מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר…". דווקא אנו, למודי המלחמות, שנושאים בזכרוננו הקולקטיבי גם את המלחמות שעברו על הורינו, לא יכולים להישאר אדישים אל מול סבלם של הפליטים הרבים שהמלחמה הפכה את חייהם. הלב יוצא גם אל הילדים הצעירים המשמשים כלי משחק בידי שולחיהם הציניים.

רוסים ואוקראינים "מחופשים" לחיילים. בני אדם "מחופשים" לרוסים או לאוקראינים, במשחק זהויות ותפקידים אין סופי שבני המין האנושי עוטים על עצמם משחר ההיסטוריה.

לפני כשבועיים שמעתי את אלי ראכלין קורא בטלוויזיה בית משירה של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה: (תרגום: רפי וייכרט). עצוב כמה השיר אוניברסלי ונכון לכל זמן, כולל ימים אלה.

אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם.
בָּאָרֶץ כָּלְשֶׁהִי מִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ
וּמִתַּחַת לָעֲנָנִים כָּלְשֶׁהֵם.
 

השיר מסתיים במילים:

מַשֶּׁהוּ עוֹד יִקְרֶה, אוּלָם הֵיכָן וּמָה.
מִישֶׁהוּ עוֹד יֵצֵא לִקְרָאתָם, רַק מָתַי, מִי,
בְּכַמָּה דְּמוּיוֹת וּבְאֵלּוּ כַּוָּנוֹת.
אִם תִּהְיֶה בְּרֵרָה בְּיָדוֹ,
אוּלַי לֹא יִבְחַר לִהְיוֹת אוֹיֵב
וְיַשְׁאִיר אוֹתָם בְּחַיִּים כָּלְשֶׁהֵם.
 

נשף המסכות של פורים מזכיר לנו את הקליפות, המסכות והזהויות שאנו מסתתרים מאחוריהם כל השנה. התחפושת עוזרת לנו בחיפוש אחר החופש שלנו. עם הבחירה להיות בני אדם אמיתיים.

מאחלת לכולנו פורים שמח,

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל