כל אחד הוא אור קטן
אם מותר כבר לסכם, שנת 2020 תיזכר כאחת מהשנים החשוכות ביותר שאנו יכולים לזכור. זה התחיל בבריאות, אך המשיך באבטלה, דאגות פרנסה, בידוד חברתי, עצירת מערכות החינוך והגברת הקיטוב בין המגזרים השונים גם על רקע המגיפה.
מאין יבוא עזרנו? מבלי משים, כשאנו מדברים, ה"אור" הוא שם נרדף לתקווה. הרי כולנו מחכים לאור שיופיע כבר בקצה המנהרה החשוכה. כשאדם שמח אנו אומרים שאורו עיניו וכשאנו פוגשים באדם שפנימיותו ממלאת אותנו בהשראה, אנו אומרים שהוא "מואר".
חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך… זאת יודע כל ילד. לא תמיד ידע הילד את העובדות ההיסטוריות – האם היו אלה היוונים או הרומאים? למה בכלל היה צריך לטהר את בית המקדש? איך כל זה קשור ללביבות, סופגניות וסביבונים? ולמרות זאת, דרך חזרה טקסית על הדלקת הנרות מדי יום, במשך שמונה ימים, שנה אחר שנה, אנו לומדים ש"כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן" והאמת הבסיסית הזו חודרת לנשמתנו עם רקיעת הרגל "סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור"…. (תודה לשרה לוי תנאי שחיברה את מילות השיר השגור בפי כל ילדי ישראל).
כמה סמלי שאנו מבחינים בעוצמתו של האור דווקא בחושך. כעת בתקופה הזו שהיא חשוכה עבור רבים, חשוב האור מאין כמוהו. האור שבכל אחד מאיתנו, שיכול להאיר ולהפיח תקווה באחרים. "כל אחד הוא אור קטן"… שאלו את עצמכם מי צריך את האור שלכם וממי אתם יכולים לשאוב תקווה וכוח כדי לצלוח את התקופה הזו. היו אתם המוארים שעוזרים לאלה הזקוקים לכך. זו המהות של כל מי שבחר לעסוק בטיפול באחרים. תהיו אתם כמו "המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר".
אני נזכרת בשירו הנפלא של ליאונרד כהן, הקרוי "המנון". בשיר שומע ליאונרד כהן את הציפורים הקוראות לו להתחיל מחדש, לא להתעכב על מה שהלך לעולמו, או מה שעוד צפוי להיות… "שכח מהשלמות", הן אומרות לו "בכל דבר יש סדק, סדק שדרכו נכנס האור".
כהן שלא הרבה לפרש את שיריו, התייחס לרעיון הזה ותמצית דבריו היו:
"העתיד אינו תירוץ לביטול האחריות האישית שלך כלפי עצמך, תפקידך ואהבתך.
צלצל בפעמונים שעדיין יכולים לצלצל – הם מעטים אבל אתה יכול למצוא אותם. המצב אינו מאפשר פתרון של שלמות. זה לא המקום שבו אתה הופך את הדברים למושלמים, לא בנישואין שלך, לא בעבודה שלך, לא בשום דבר, לא באהבתך לאלוהים, ולא באהבתך למשפחה או לארץ. העניין הינו בלתי מושלם.
וגרוע מכך, יש סדק בכל מה שאתה יכול להרכיב: אובייקטים פיזיים, אובייקטים נפשיים, קונסטרוקציות מכל סוג שהוא. אבל שם האור נכנס, ושם התחייה ושם השיבה, שם נמצאת החרטה. באמצעות העימות, עם שבירת הדברים".
אני מאחלת לנו שדרך שבירת הדברים שחווינו בשנה האחרונה, דרך הסדקים שפערה (או חשפה) הקורונה במציאות חיינו, ייכנס הרבה אור ושיהיה בנו הכוח להפיץ את האור הזה לאחרים ומהם הלאה ונרבה אור בעולם. …כי כולנו אור איתן.
חג שמח,
נורית רוזנגרטן
