ישראל פוליאקוב (פולי)
ב-30 באוקטובר 2007 הלך לעולמו פולי, הלוא הוא ישראל פוליאקוב. בני דורנו זוכרים את פולי בחיוך כסרג’יו קונסטנצה, אדון קרקר, ציגלה ושלל דמויות מצחיקות אחרות שגילם במסגרת שלישיית הגשש החיוור.
לכבודו, ארצה להתייחס, “על רגל אחת”, לחיוך, להומור ולצחוק ולהתבונן עליהם לרגע, ברצינות. אחרי הכל צחוק הוא עניין רציני – אפילו אחד משלושת אבות האומה, יצחק, קרוי על שם הצחוק של הוריו כשנתבשרו בגילם המופלג ששרה עתידה להיכנס להריון מאברהם ושניהם “זקנים ובאים בימים”…
כשנולד תינוק אנו מחכים לחיוך הראשון שלו וכשהוא מגיע לבסוף, ליבנו מתרחב ואנו מרגישים שנוצר קשר מיוחד. כאילו הוא מאשר לנו בחיוכו המאושר – “הכל בסדר, טוב לי, ואני יודע שאתם דואגים לי”. בעברית היפה שלנו המילה “מאושר” מכילה את ההקשר הזה בין האושר והאישור שחיוך יכול להביא לעולמנו.
יש אין ספור סוגי חיוכים. המפורסם שבהם, חיוכה של המונה-ליזה, שצוירה במכחולו של ליאונרדו דה-וינצ’י הגאון, העסיק את הצופים במשך דורות. מה רוצה החיוך שלה לומר לנו?
המדענים אומרים לנו שהחיוך שגורם לפנינו לשנות הבעה, אינו רק פעולה חיצונית המבטאת הלך רוח פנימי, אלא החיוך ממש מייצר במוח אנדורפינים שביכולתם להפחית כאב וליצור תחושה של ביטחון ורווחה.
בעלי כלבים מוכנים להישבע שהכלב שלהם מחייך. אך חשיפת השיניים של בעלי חיים, לא יכולה להיחשב המקבילה לחיוך האנושי. את הצחוק איננו מוצאים אצל בעלי החיים כי הצחוק הוא תופעה אנושית רוחנית הקשורה לפעילות של ה’אני’.
מתי חיוך הופך לצחוק? מה מצחיק אותנו? למה בסדרות הטלוויזיה משמיעים לנו צחוק מוקלט במקומות הנכונים ומדוע צחוק “מדבק”?
בפעולת הצחוק אנו פותחים את הפה, פולטים קולות ואוויר, הבטן עולה ויורדת ואנו מרגישים טוב! תודו שזה מוזר, לא רצוני, טבעי ומגיע מעומקים נפשיים שנמצאים הרחק מתחת לסף התודעה שלנו.
על פי מדע הרוח, בכל מקום בו מופיע צחוק תוכלו לגלות השתחררות עצמית או התעלות עצמית מעל לתופעה כלשהי. כשהאדם מתעלה לצחוק, אומר לנו שטיינר, הוא מעורר את היכולת שלו להשתחרר מסגירותו ביחס לעולם, בעוד בבכי הוא מתחנך לקשור עצמו עם מה שאליו הוא שייך. בטרגדיה מתכווץ הגוף האסטראלי (גוף הנפש) כדי להביא ל’אני’ שלנו יציבות וסגירות פנימית, בעוד שהקומדיה מרחיבה את הנפש וכך היא מתעלה מעל למה שקורס באדם לתוך עצמו ושואף להביא את ה’אני’ להשתחררות.
בבדיחות, מקובצים יחד דברים אשר אינם יכולים להתקבץ בחיים הרציניים (שכן לו ניתן היה לתפסם בצורה הגיונית, לא היו הם מצחיקים). זה גם ביטוי ליכולת ההתרחבות של הנפש. הצחוק הוא גם עניין סוציאלי. לרוב אנו צוחקים בחברת אנשים אחרים. במקרים נדירים שמענו את עצמנו צוחקים בקול והיינו לבד – החוויה מוזרה לנו.
לסיום, אבקש לחזור לפולי ז”ל ולשלישיית הגשש החיוור להם אנו חייבים רגעי צחוק רבים. סוד קסמה של השלישיה היה שהיא לקחה את ההומור ברצינות. שפתם ה”כאילו עממית” הכילה מילים וביטויים מקוריים שהפכו לחלק בלתי נפרד משפת הדור. מי לא יחייך למשמע השאלה “דייג אוהב דגים?” ולהמשכה הפילוסופי “אם אוהב אותם למה הוא מוציא אותם מהמים?”. מי לא מכיר את “סע לשלום, המפתחות בפנים!”, “ישראבלוף”, “הצ’ופצ’יק של הקומקום”, “שאלה שאלתית” ועשרות מילים וביטויים שהם כבר של כולנו.
בפעם הבאה שתשמעו אותם ואת שאר אומני ההומור, תעריכו אותם גם בזכות שליחותם המיוחדת.
אז תתחילו לצחוק, כי “יום ללא צחוק, הוא יום מבוזבז” [צ’ארלי צ’אפלין].
לזכר פולי, אתם מוזמנים לצפות בשיר “מים לדוד המלך” מפסטיבל הזמר 1976 – https://youtu.be/mXb2zd40_yw
ימים טובים
נורית רוזנגרטן
