יום השואה והגבורה 2018
מי האיש החפץ חיים…
לכבודם של ניצולי השואה
חלפו כ- 73 שנים מסיום מלחמת העולם השנייה אשר טלטלה את העולם ושימשה רקע לשואת יהודי אירופה והמדינות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית ובנות בריתה.
ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, קולם הולך ונחלש.
זיכרון השואה שהיה מיד ראשונה, חד וברור, משנה אף הוא צורה.
בני דורנו זוכרים את קולו המרעים של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, בנאום הפתיחה שלו, ב- 11 באפריל 1961, לפני 57 שנים: “במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא”.
בפרפרזה על דבריו אומרת אני, שאנו, בני הדור השני והשלישי לניצולי השואה, צריכים לשמש להם לפה. מעת לעת, טוב שנעצור את מרוץ החיים ונתבונן בהערכה על כוחות הנפש, הרצון והחיות שפיעמו בניצולי השואה שהביאו לתחייתם מן המתים ועלייתם ארצה. כאן נרתמו הם איש איש בדרכו ליצירה והתחדשות ולהצמחת דורות חדשים.
מה ייחודה של השואה? במה היא מתייחדת מאסונות אחרים שפקדו את עמנו או בני עמים אחרים? כולנו חשים זאת בלי צורך בהסבר, אולם מצאתי בנאום הפתיחה של גדעון האוזנר עוד משפט שיש בו כדי להסביר מה הוא אותו הדבר שאנו מרגישים:
“הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת כדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון מושלם, לא על פי מזימת יחיד, אלא בקנוניית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי קרבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מהעולם, אלא כלפי אומה שלמה”.
לצד התפרצות הרוע חסרת התקדים בקרב אלה שלקחו חלק אקטיבי במעשי הזוועה, התקיימה גם תופעה של שתיקה מצד רבים שבחרו שלא להשמיע קולם ונקטו באדישות לסבלם של אחרים. תופעה זו, הפכה לנחשול שסופו להטביע גם את העומדים מן הצד. מרטין נימלר היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם. הוא כתב את השיר “לא השמעתי את קולי”:
תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;
ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;
ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;
ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;
ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.
השואה איננה רק זיכרון עגום, פרטי או אוניברסלי, אלא גם שיעור לכולנו על הבחירות שעלינו בני האדם לעשות בחיים, נוכח סבלו של האחר, נוכח רוע שפועל את פעולתו בסביבתנו.
כתבה יפה המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, בשירה “כף היד”:
עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתב את “מיין קמפף”
או את “פו הדב.”
כמו רבים אחרים, השואה השפיע על חיי לא רק כזיכרון היסטורי.
במידה רבה, היא עצבה את תודעתי דרך חוויות הילדות של הוריי, אשר חוו את השואה על בשרם והעבירו אליי, במודע ושלא במודע, הדים לצלקות שנשאו בזיכרונותיהם. משימת הכרת הרוע והתמרתו, והיכולת לקום כעוף החול ולהיוולד מחדש, הוטבעה בי בהעברה בין-דורית ועיצבה בי את נתיב ייעודי. על כך מוקירה אני תודה.
ננצור בליבנו את זכר הנספים,
נכבד את ניצולי השואה שבחרו בחיים,
ואנו, לא נותר לנו אלא להכיר ברע שבתוכנו, לבחור בטוב, בכל יום ובכל שעה – ולהשמיע את קולנו כשנדרש.
אסיים בציטוט מתהילים לכבודם של ניצולי השואה, חפצי החיים:
“…מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.”
האזינו לחוה אלברשטיין השרה את “מי האיש” – מילים: תהילים ל”ד, לחן: ברוך חייט
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
