יום השואה והגבורה 2017
כל הפוסטים הנכתבים על ידי הינם אישיים מעצם העובדה שאני כותבת אותם. אבל הפוסט הזה הינו אישי יותר. עבורי השואה איננה נושא שלמדתי עליו בבית הספר, היא נכחה בבית בו גדלתי, עם שני הורים ניצולי שואה ואין כל ספק שהדבר השפיע על דרך חינוכי ותפיסת עולמי.
שני הוריי היו ילדים כשמאורעות השואה פרצו לחייהם. אבי, יליד צ’רנוביץ, הטלטל בדרכי הגירושים ומלחמת ההישרדות, ואמי, ילידת סלובקיה, ניצלה אך בנס בזכות תושייתה של סבתי שלא התייצבה לטרנספורט וברחה ביחד עם אמי בת החמש בלבוש איכרים לחיי מסתור, זהות שאולה ונדודים עד סוף המלחמה. סבי, אבא של אמי נלקח אל הלא נודע ורק לפני שנים מספר גילינו שתחנתו הסופית הייתה אושוויץ, שם נספה כמו בני משפחה נוספים של אמי.
השואה הינה האירוע המכונן, הגדול והמשמעותי ביותר שפקד את העם היהודי בדורות האחרונים והיא בעלת משמעות אוניברסלית בהיותה חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמת הרוע שמצא בה ביטוי.
אודות השואה נכתבו ספרים ושירים, נוצרו סרטים וניתנו ביטויים אומנותיים רבים ושונים. כל אלה, אינם מספיקים להקיף את אובדן צלם האנוש שטלטל את האנושות ואת מה שאנו חשים מול זיכרונות השואה.
הפעם בחרתי להביא את שירו של דן פגיס, יליד רדאוץ שבבוקובינה, שגורש כילד יחד עם מאות אלפי יהודים לטרנסניסטריה בה נספו 60% מהם מרעב, קור ורציחות “לצד הדרך”.
שירו המעגלי, המינימליסטי והבלתי שגרתי של פגיס “כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם” משתמש בדימויים שטבועים בכולנו. דווקא בתמציתיותו ובמה שלא נאמר בו הוא קורא לנו להשלים את התמונה ממה שאנו יודעים על הקרונות החתומים ועל הטרגדיה האנושית של המובלים בהם. אנו יכולים לחוש את הניסיון הנואש לקיים תקשורת אנושית בין מי שגורלם נחתם לבין “בן אדם” שאחראי למצבם.
כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם / דן פגיס
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
השיר הולחן ובוצע ע”י אילן דמרי, “המדרגות”: https://youtu.be/49ts09_J4gc
התמונה המצורפת צולמה ע”י בתי הילה רוזנגרטן, בשנת 2005 במסע לפולין, במחנה הריכוז וההשמדה מיידנק ופורסמה בירחון ‘מסע אחר’.
השואה היתה ביטוי לאירוע של מעבר סף של האנושות כולה באמצע המאה הקודמת.
אנו חיים בדור שאחרוני הניצולים עוד חיים בינינו, ואנו בני הדור השני והשלישי מקבלים מהם את לפיד שמירת הזיכרון ומחובתנו ללמוד וללמד, ולהפיק מהאירוע הנורא הזה את כל התובנות האנושיות לחיינו. אני יודעת שעלינו להתעורר למקום בו שאלת הטוב והרע, מקבלת משמעות יום יומית בתוך כל אחד מאתנו, וכבעלי הבית של חירות הבחירה בין טוב לרע – להתמיר את הרע ולבחור בטוב.
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
