יהודה עמיחי
היום ה-3 במאי הוא יום הולדתו של יהודה עמיחי (1924-2000), המשורר הישראלי שנחשב לאחד המשוררים הבולטים והחשובים במחצית השנייה של המאה העשרים.
יהודה עמיחי זכה להכרה בינלאומית רחבה וספריו תורגמו ל-40 שפות. יצירתו, שכוללת מלבד שירה גם מחזות, סיפורים וספרי ילדים – נגעה בלבבות קוראים רבים במהלך העשורים האחרונים והשפיעה על יוצרים רבים. שיריו זכו לעדנה מצד מלחינים רבים וזכו לביצועים פופולריים של מיטב זמרי ארצנו.
מראשית ימיה של מדינת ישראל ליווה עמיחי בשירתו את התהוות התרבות הישראלית וחולל תמורה מהפכנית בשירה העברית בשנות החמישים. הוא הדגיש את שירת “האני” בדור שהדגיש את שירת “האנחנו”, האידאולוגיה הקולקטיבית והמיתוס. הוא השתמש בדימויים מודרניים מקוריים לתיאור רגשות ומצבים של האינדיבידואל.
חוקר הספרות גרשון שקד אמר עליו “למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם.”
בשירו ‘פתוח סגור פתוח’ לדוגמא, ניתן למצוא התייחסות למצבי התודעה טרום התגשמות ולאחריה. ואם נרצה – בעת שאנו ישנים ובעת שקצנו משנתנו:
לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו.
כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר בּוֹ בְּחַיָּיו.
וּכְּשֶׁהוּא מֵת הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם.
בשפה פשוטה מיטיב עמיחי לתאר מסרים רוחניים שמתקבלים בכל לב.
בשיר הבא, הלקוח מתוך “שבעה שירים מן הגניזה” מביא עמיחי את שני זרמי הזמן החיים בנו מבלי שתודעתנו נתונה להם. זה הזורם מהעבר לעתיד, בו כל דקה שחולפת, נשארת מאחור – הזמן אליו אנו רגילים להתייחס. וזמן אחר, שבא מן העתיד ומביא עמו את האירועים הפוגשים אותנו, ודרכו אנו שבים לחוות אירועים שהיו. זהו הזמן אותו אנו פורמים עת ערב לפני השינה. ובכאבים הגדולים שלנו, אומר עמיחי, נפגשים שני זרמי הזמן, כאשר משהו מן העבר מרגיש חי ונוכח כאילו הוא כאן ועכשיו.
וּבִכְאֵבִים גְּדוֹלִים
אֲנִי יוֹדֵעַ עכשיו שֶיֵּש
שְנֵי מִינֵי זְמַן:
הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר
וְהַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ.
וכמה יופי וחכמה יש במילות השיר “במקום בו אנו צודקים” שקורא לנו להתעלות מן האגו וממלחמות הצדק ולהתהוות באהבה למקום החדש בכדי לאפשר מזור ומרפא.
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב.
אני מזמינה אתכם להקשיב מחדש למילות שיריו של יהודה עמיחי ולמצוא בהן רבדים חדשים ומשמעויות נוספות.
לאוהבי המוסיקה שביננו מצרפת קישור לשיר הנפלא: “אלוהים מרחם על ילדי הגן” בקולם של האחים והאחיות, שבצעו אחדים משיריו בשנות השבעים, לשמיעה לחץ כאן
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
