ט' באב 2018
היום צום תשעה באב, וביום זה מציין עם ישראל את חורבן שני בתי המקדש, ואסונות נוספים שנחתו עליו במרוצת הדורות.
כולנו מכירים את האמירה שהבית חרב בשל “שנאת חינם”, ומוכר הסיפור המובא בתלמוד על קמצא ובר קמצא.
מעשה במשתה שערך אדם בירושלים. הוא ביקש להזמין אל המשתה את חברו קמצא, ושלח את משרתו אל קמצא. משרתו הזמין בטעות את בר-קמצא, יהודי אחר.
כשזה הגיע אל המשתה, התבררה הטעות, ובעל המשתה החל לעלוב בו ולגרשו מן המקום. בר-קמצא הציע לשלם לו מחצית מעלות הסעודה, ואחר כך את מלוא עלות המשתה, ובעל הבית לא התרצה וגרשו לעיני כל בבושת פנים. סופו של הסיפור שבר קמצא הנעלב, פנה אל הרומאים, מסר להם שהיהודים מרדו במלכות ואף מוצא דרך להוכיח את טענתו בתרגיל מתוחכם. על פי התלמוד זה האירוע שהניע את כל החורבן שבא על עם ישראל, והביא לאלפיים שנות גלות.
אני מבקשת להאיר מתוך הסיפור שורה אחת, שיש לה משמעות רבה גם היום. היום ממש!
מסופר שבשעה שבעל הבית עלב בבר-קמצא, “ישבו שם רבנן ולא מחו…”, ובשל כך גבר עלבונו של בר-קמצא והתגלגל הסיפור כפי שהתגלגל. בדרכו, מותח התלמוד ביקורת על אותם רבנים שישבו במשתה, ראו את העוול ולא מחו. בכך שלא מחו, קירבו את האסון.
עוולות רבות מתחוללות לנגד עינינו. לעיתים אנו מסיטים את מבטנו כדי לא לראות.
ההיסטוריה כבר למדה אותנו את המחיר הכבד של שתיקת ההמון. בשבוע שעבר נחקק חוק הפונדקאות אשר השאיר את זוגות הגברים ההומוסקסואליים מחוץ למעגל הזכאים לפונדקאות. דומה שלא רק הומוסקסואלים ובני משפחותיהם מוחים. העוול נגע בלבבות רבים ופתח בהם משהו. אולי זו היא אהבת חינם, או היכולת להרגיש את האחר. כי הרי כישויות ‘אדם עולם’, האחר חי בי ואני בו.
כמה קל לגרום לכאב, פירוד ועוול באי שימת לב לאחר, לאנושי.
שטיינר התייחס למצבים אלה תחת נושא “שאלת הרוע בתקופתנו” באומרו, שאגואיזם הוא המכנה המשותף הנמצא בבסיסם של חוסר תשומת הלב הקטנה ביותר, והפשע הגדול ביותר.
הבה נקשיב לאחר ונפנה לו מקום בתוכנו.
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
