ט"ו בשבט, חג לאילנות 2018
ט”ו בשבט הגיע, חג לאילנות
רבים מאיתנו, ילידי הארץ הותיקים, זוכרים את עצמם כילדים משתתפים בטקסי נטיעות ט”ו בשבט. נוטעים שתילים קטנים ומדמיינים בליבם את העץ הגדול שיצמח ממנו. שרנו “חג לאילנות” ולרגע קט חשנו שאנו משתתפים בבנין הארץ. כשילד נולד, נטעו עץ על שמו ובימי שישי, הפרשנו תרומה לקרן הקיימת כדי שתפריח את הארץ ותיטע בה יערות לאורכה ולרוחבה. לימדו אותנו לזמר:
“כי תבואו אל הארץ
ונטעתם כל עץ תחילה,
ונתן העץ פריו
והארץ יבולה.
עת לנטוע אילנות
עת לנטוע אילנות
עת לנטוע ולבנות
וישבתם איש תחת גפנו
ותחת תאנתו,
והייתם כעץ שתול
על פלגי מים…”
כבר בגן עדן נמשכו אדם וחווה אל עץ הדעת, וכשטעמו מפריו, נפקחו עיניהם התמימות לדעת “טוב ורע”. העצים מלווים אותנו מראשיתנו, ואנו רואים בהם סמל לצמיחה והתפתחות, השקעה שמניבה בסופה פרי. לפעמים אדם לא נוטע עבור עצמו אלא למען הדורות הבאים, כפי שמסופר במשנה אודות חוני המעגל ששאל איש שנטע חרוב: “תוך כמה שנים יתן העץ פרי?” ענה לו – “שבעים שנה”. שאל אותו: “וכי בטוח אתה שתחיה לראות את פירות העץ?” ענה לו – “אני מצאתי בעולם חרובים, כשם שנטעו לי אבותיי, כך אני אטע לבניי”.
תרומת העצים לחיינו איננה מצטמצמת רק לפירותיהם. הם חיוניים לחיינו באופנים רבים ומגוונים. את החמצן שאנו נושמים אנו חבים לתהליך הפוטוסינתזה המופלא שבו העלים (הירוקים) משתמשים במים (ה”כחולים”) – המטפסים במעלה הנימים הקפילריים, בעזרת כוחות העילוי האתריים, מהשורש הכי עמוק ועד הצמרת הגבוהה ביותר – ובאנרגיה המגיעה מאור השמש (ה”צהובה”), על מנת להפוך מולקולות של פחמן דו-חמצני לסוכרים ולחמצן חופשי באוויר. זו הסיבה שעלינו לשמר מכל משמר את שיווי המשקל הסימביוטי העדין הזה בין עולם הצומח, עולם החי והאדם. לכן עלינו לטפח ריאות ירוקות בלב הערים שלנו ולראות בהכחדת יערות הגשם באמריקה הלטינית בעיה של כולנו.
בספר “העץ הנדיב” (באנגלית The Giving Tree, מאת האומן האמריקאי-יהודי שלדון סילברסטיין) מתוארת מערכת היחסים הנרקמת בין העץ המעניק, לבין הילד שהולך ומתבגר והופכת סמל לאהבה ללא תנאי. הספר מביא את התמונה הגבוהה של התלות החיובית שיש לנו עם העולם הסובב אותנו, ומזכיר לנו לצאת אל מעבר לתודעת היום יום האגואית, המרוכזת בעצמנו, ולהיות בהכרת התודה על המקיף אותנו בעולמנו ומאפשר לנו את החיים.
הברושים מופיעים ברבות מיצירותיו.
ט”ו בשבט הוא גם רגע התגלות של הפוטנציאל הנמצא בעונת החורף, אשר בא להזכיר לנו שגם בעונות החשוכות והקרות שלנו טמון כוח ההתחדשות. דוקא כשנראה שכוחות החיים עוזבים את העץ והוא משיר עליו, הם בעצם מעמיקים לעבר השורשים והגזע. כך גם האדם שחייו נצחיים ולא עוזבים אותו אף פעם, אלא נעים את הפעימה בין מרכז להיקף והופעתם מתחלפת.
אבקש לסיים בשירו הנפלא של אהוד מנור ז”ל, “ברוש”, אשר “לא נשבר, עת צמרתו הרכין עד עשב” – https://youtu.be/xd9W-rBp7q4
ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.
על צידו נטה הברוש
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים
קם הברוש ירוק ורם.
הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.
ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.
שיהיה לכולנו חג שמח, ושנצמיח כולנו פירות פיזיים ורוחניים לנו ולדורות הבאים.
ימים טובים
נורית רוזנגרטן
ציורו של וינסנט ואן גוך, “שדה חיטה עם ברושים”, 1889.
