ט"ו באב 2020
לפני ימים אחדים, בתשעה באב, ציינו את חורבן שני בתי המקדש שחרבו בין השאר בשל שנאת חינם.
היום, בט”ו באב, אנו מציינים את יום האהבה. גם בתרבויות אחרות יש ימים מיוחדים לציון האהבה.
מה זאת האהבה הזו שביטויים כה רבים לה?
מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי יודע, שראשיתו של יום האהבה במעשה נורא הנזכר בספר שופטים, אונס ורצח של אישה בנחלת שבט בנימין, שגרר אחריו מלחמת אחים עזה, שכמעט וחיסלה כליל את שבט בנימין. לאחר שעם ישראל נשבע שלא ייתן עוד את בנותיו לבני שבט בנימין, ברגע של התפכחות, מוצאים ראשי השבטים פתרון ומתירים לבני שבט בנימין לקחת להם נשים מבנות העיר שילה.
המועד הזה שבו לכאורה פסקה מלחמת האחים, מצוין בתולדות העם מדי שנה בט”ו באב והפך ברבות השנים למועד בו מציינים אהבה בכלל.
קשה שלא לחשוב על האיבה העזה בין המחנות הפוליטיים בישראל של היום, ימניים מזה ושמאלנים מזה. איש לא מבין את אחיו, כאילו מדברים בשפות שונות, כאילו כל האמת נמצאת בצד אחד. הלוואי ונגיע לרגע ההתפכחות ללא מלחמת אחים מילולית ומבלי שחלילה ירים איש יד על אחיו.
כשנתבקש הלל הזקן ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת, ציין את מצוות האהבה כיסוד של כל שאר המצוות: “ואהבת לרעך כמוך”. ראוי לנו להוסיף על הלל הזקן ולומר “ואהבת לרעך, גם אם הוא לא כמוך…”.
אנו מכירים אהבה בצורות שונות – לבני הזוג שלנו, לילדינו, להורינו ולרעיונות מופשטים. דומה שרק האהבה לילדינו היא כזו שעשויה להתקיים כמעט ללא תנאי וגם אז זה לעיתים מאתגר. מה היא האהבה הזו שכה מפעילה אותנו בחיי היום יום, האהבה ש”מים רבים לא יכבו” ושהינה “עזה כמוות” כמאמר שיר השירים.
השאלה “מהי אהבה?” היא נצחית. אנו נוטים לחשוב עליה כתחושה חיובית ומאוהבים באהבה ובסממניה, אך יש ואנו חשים בה בעוצמה הרבה ביותר דווקא כשהיא חסרה או כשהיא נכזבת. אריך פרום, מאבות הגישה ההומניסטית, בספרו “אמנות האהבה” כתב: “רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק”. פרום ראה ביכולת לאהוב אתגר תובעני ומשימת חיים. במילותיו של פרום: “האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם ושימור האינדיבידואליות שלו. האהבה היא כוח פעיל באדם, כוח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו, המאחד אותו עם האחרים. האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הנפרדות, אבל היא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים”.
מעשה האהבה בין איש לאישה, מתואר בתנ”ך כ”ידיעה”. ידיעת האחר באופן מלא, חיבור והתמזגות של המינים. ע”פ פרום: “במעשה ההתמזגות אני יודע אותך, אני יודע את עצמי, אני יודע את כולם ואיני יודע דבר, אני יודע באמצעות חוויית האיחוד, ולא בשום ידיעה שמחשבתנו עשויה להקנות לנו”.
לא צריך יום מיוחד לאהבה. כל יום הוא יום לאהוב.
איפה עוד לא אהבנו? היכן הפיצול וההפרדה בתוכנו ועם חברנו, בני המשפחה, העם והעולם כולו? איך נתגבר על האנוכיות שבתוכנו לטובת האהבה?
אני מברכת אתנו בברכת “ואהבנו”, ביום האהבה ובכל השנה.
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן