ט"ו באב מציין פיוס ונחמה בעם ישראל.
היום שנושא סמל של אהבה, ראשיתו במלחמת אחים עקובה מדם, בעקבות מעשה רצח ואונס המתואר בתנ"ך כפרשת "פילגש בגבעה". מלחמת השמד שכמעט ואיימה על המשך קיומו של שבט בנימין.
הפיוס היצירתי בו נקטו שאר השבטים, שלחמו עד חורמה בשבט בנימין ונשבעו שלא יתנו להם את בנותיהם, היה שהתירו לבני בנימין לחטוף להם מבנות שילה המחוללות בכרמים, כדי שתהיה המשכיות לשבט בנימין.
כמעט הכל היה בסיפור הזה למעט אהבה.
ולמה לנו להרחיק לימים עתיקים, אם אנחנו יכולים לחזות במופעים של שנאת הזולת בשיח הציבורי בימים אלה. הוויכוח הפוליטי חרג מזמן ממחלוקת בין אנשים בעלי השקפות עולם שונות. הוויכוח מאיים לשלול את קיומו של הזולת, למחוק את זהותו. כל צד מרגיש כאילו וויתור לטובת הצד השני יבטל את כל מה שחשוב לו. מה זה אם לא שנאת חינם הנזכרת כמחוללת העיקרית של החורבן.
הוגים משוררים סופרים ופילוסופים מתייחסים בכתביהם למהותה של האהבה.
"מה זאת אהבה?" שואל ביאליק בשירו שנכתב ב-1905.
המדענים יטענו כי אין זה אלא תוצר של הפרשה הורמונלית ופעילות עצבית במוח.
על פי הפילוסוף מרטין בובר, התרחשותה של האהבה שרויה במרחב הרוחני ביני לבין האחר והוא אולי הדבר הנשגב ביותר אותו אדם יכול להשיג. "אין האהבה דבקה באני, עד שהאתה יהא תוכנה בלבד, עניינה בלבד. היא שרויה בין האני ובין האתה." (בובר, 1980)
ד"ר שטיינר טוען, כי אהבה נוצרת מהתעניינות אמיתית באחר. בפרק הראשון של “הפילוסופיה של החירות” הוא כתב: "אומרים: האהבה מעוורת את עיני האוהב מלראות את חולשות האהוב. אפשר לבטא זאת גם להיפך ולומר: האהבה פוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב. רבים חולפים על פני יתרונות אלה בלי להבחין בהם. אחד, על כל פנים, רואה אותם ובדיוק משום כך ניעורה בנפשו האהבה“.
סטיבן מיטשל שואל "האם האהבה יכולה להתמיד?" כתיאורטיקן התייחסותי הוא רואה קשרים מרובים ומורכבים בין העצמי לאחר ומקבל את הדיאלקטיקה של ניגודים ודעות שונות כחלק מהתהליך השלמותי. מסקנתו היא שאהבה יכולה לשרוד – אם רק נדע להבחין במאמצים ההרסניים שלנו להגן על עצמנו מפני הסכנות שטמונות בה.
אני רוצה להוסיף ולהציע לכרוך את האהבה במשמעות. מציאת משמעות ברגעים שנראים נטולי תקווה, מאפשרת לחצות את סף התודעה שלנו ולמצוא כוחות לקראת המבקש להגיע שהוא בגדר בלתי ידוע.
השאלה האם נוכל למצוא משמעות גם אל מול מחלוקת עזה, נעמוד על שלנו מבלי שהכעס יהפוך לשנאה, נכבד את השוני בינינו לבין האחרים ונכבד אותם בזכות מה שהם או בזכות מה שהם יכולים להיות.
השנאה שכה מהר מוצאת נתיבים בלבבות בזמנים כאלה, פועלת את פעולתה הרעה לא רק על נשוא השנאה, אלא גם על מי שנגוע בה. השנאה אוכלת בנו כל חלקה טובה.
אני מבקשת להציע שלא נסתפק ביום אחד של אהבה. אנחנו צריכים לחיות חיים של אהבה, כאלה שמחויבים לאקטיביות השואפת אליה.
אסיים במסר של יהודה עמיחי שכה מתאים לתקופה זו:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב.
שנמצא דרך אל לבבות אלה שלא חושבים או מרגישים כמונו
ושנזכה לאהוב.
נורית רוזנגרטן
