חנוכה שמח תשע"ט
ערב התחלנו להעלות אור בחנוכיות, ונרותינו הזעירים יגבירו את אורם מדי ערב ויפיצו אותו מבעד לחלונות, אל העולם החשוך.
מסורות החגים היהודיים קנו מקום בלב ילדי כל הדורות, בעזרת מנהגים שמעבירים רעיונות נעלים בדרך של משחק וחוויה. החנוכייה על נרותיה הצבעוניים, הסביבונים, הלביבות והסופגניות – כל אלה מבטיחים שנמשיך ונחגוג מדי שנה, כמו “בימים ההם”, גם “בזמן הזה”….
אני מבקשת להאיר בחג האור הזה תכונה או שתיים של האור והנרות המפיצים אותו, שתהיינה נגד עיניכם בהדלקות הנרות הבאות עלינו לטובה.
האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים אחרי השמים והארץ. את האור בורא אלוהים בדיבור הראשון. “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב;”. מאז מסמל עבורנו האור את הטוב והחכמה. את מי שנתגלתה לו אמת עמוקה אנו מכנים בשם “מואר”, ובמגילות מדבר יהודה מתוארת המלחמה האפוקליפטית של אחרית הימים כ”מלחמת בני אור בבני חושך”.
איך מגרשים את החושך? זה הממשי, וזה הסמלי שמחשיך את הנפש…
הבעל שם טוב, מייסד זרם החסידות, עמד על טיבו המיוחד של האור שיכול לחולל שינוי גדול גם אם הוא בא במנות קטנות. הוא נהג לומר ש”מעט אור דוחה הרבה מן החושך”.
א.ד. גורדון, מורה הדרך הרוחני של עולי העלייה השנייה, ומי שנודע כמייסד “תורת העבודה”, שלל את רעיון “המלחמה בחושך”. הוא אמר: “לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור.”
והילדים הקטנים שרים “סורה חושך, הלאה שחור… סורה מפני האור!”.
מה רב הוא המסתורין של האור והחושך שהם הקוטביות הגדולה ביותר בחיי האדם. כל אחד מאתנו נחשף להתנסויות של אור ושל חשיכה בביוגרפיה שלו. אנו חווים אור וחושך מדי יום עת הערב יורד ועם עלות השחר בזריחה. היציאה מן הרחם שוטפת את עיני העובר באור, ואלה שחוו מוות קליני מספרים על אור גדול ומלא טוב שהמתין להם בדרכם אל העולם הבא.
בזמנים עתיקים אנשים חיו ללא תאורה מלאכותית והייתה להם זיקה לעולם החושך – הלילה. הם היו מכוונים לגרמי השמים וזה שימר את תודעתם במצב חלומי יותר. בתהליכי האבולוציה האנשים התעוררו לאור בכדי למצוא את עצמם והפכו מאנשי הלילה לאנשי יום. כולנו התעוררנו לאור היום המלא, לאור השמש ולעצמנו וכיום איננו מחפשים הכוונה בכוכבים ובשמים, אלא את זו האינדיבידואלית על האדמה, באור. רודולף שטיינר מספר לנו שבימים קדומים ההבדל בין תודעת היום ותודעת הלילה של האדם היה קטן: הוא ראה את העולם החיצוני בקווים בלתי ברורים, כאילו בערפל; היתה זו תודעה כמו בין שינה לערות. “…וכיום אנו יכולים להבחין בבירור בהתעוררות חזקה של החשיבה באמצעות האור החיצוני, וגם במשהו רך וילדי יותר, אם כי במהותו חזק יותר, בהתעוררות של אור פנימי – האור אשר מאיר כל אדם בבואו לעולם.”
הדלקת הנרות מסמלת את האור הפנימי. נר אחד יכול להדליק נרות רבים ואין הוא מועם. יסוד האש הוא היסוד של האני הרוחני באדם כך היא גם נתינתו של אדם ממניעים גבוהים, לעולם לא מחלישה את כוחו.
לכן, מחוות החג היא בין היתר להזכיר לנו להדליק את האור הפנימי בחלקים החשוכים בחיינו, ואין זה מקרה שחג זה נחגג בחורף, עת היום קצר והחשיכה מקדימה.
רחל חלפי נסחה זאת כך – “יש שעה שהכל יושב בתוך האור”:
יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב מָלֵא
אני מאחלת לכולנו שנמצא את האור הפנימי בתוכנו, נתעורר לרבדים החשוכים ונאפשר לאור הזה להאיר, לחמם, לרפא ולהפיץ אותו אל אלה הזקוקים לזה.
תיהנו מביצוע יוצא מן הכלל ל”רפסודיה בוהמית”, בנוסח להקת קווין, אשר הוסב לשיר חנוכה:
שיהיה לכם חג שמח,
נורית רוזנגרטן
