חירות בזמן מלחמה

יש שנים שליל הסדר מגיע אלינו כמו שמיכה ישנה וטובה – שולחן ערוך, ריח של מרק, ילדים שואלים קושיות ואנחנו כולנו יודעים את הטקס בעל פה. יש בזה משהו מרגיע. ממש כמו שהגוף זוכר איך לנשום מבלי לחשוב.

ויש שנים שבהן עצם קיום הטקס, מרטיט את הלב, שנים בהן התשובה היחידה לשאלה "מה נשתנה"? היא: "הכל!" …..

כבר שש שנים אנו חיים במציאות אחרת. החל מאי הסדר, שהחל עם התפרצות הקורונה, שיצר קיטובים גדולים על החיסונים, דרך המהפכה המשפטית ועד הטרגדיה של ה-7 באוקטובר והמלחמה שמאז לא עוצרת. המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל שאת סופה עדיין איננו רואים. נדמה כי דור שלם כבר שכח במידת מה מהי נשימה קולקטיבית חופשית באמת. אני חושבת על הילדים הגדלים אל תוך מציאות זו. כמה קשה להם לבסס ריתמוס בריא עבור התגשמותם התקינה המתאפשרת בשגרה של ביטחון והרמוניה.

בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, באחת מהרצאותיו אמר שטיינר:

"ממה שקורה כעת הנפשות חייבות להגיע להכרה שאיננו יכולים להמשיך כך; האבולוציה האנושית חייבת לפנות אל הרוחני! המטריאליזם מתמודד עם הקארמה שלו במלחמה הזו, הנוראה מכל המלחמות שיש. במובן מסוים, מלחמה זו היא הקארמה של המטריאליזם. ככל שעובדה זו תובן יותר על ידי בני אדם, כך הם ינטשו את ויכוחיהם לגבי מי אשם במלחמה, ואז הם יצטרכו להבין שהמלחמה הזו נשלחה להיסטוריה העולמית כדי לכוון את האדם לתפיסה רוחנית מלאה של חיי האדם בשלמותם." (GA 159)

מהו אם כן המטריאליזם? זוהי תפיסת עולם הרואה את המציאות האנושית והקוסמית בעיקר דרך מה שניתן לחוש, למדוד, לשקול ולהוכיח באמצעים חיצוניים. לפי גישה זו, החומר הוא היסוד הראשוני והקובע ואילו הנפש והרוח, נתפסות כתוצרים משניים של תהליכים פיזיים, ביולוגיים או כימיים.

המטריאליזם מנקודת מבט אנתרופוסופית, הוא שלב הכרחי בהתפתחות התודעה האנושית, שלב שעיגן את האדם בעולם הארצי, חידד את כוחות השכל, חדר את החומר, פיתח טכנולוגיות מדהימות והעניק לאנושות שליטה גוברת בממשות החיצונית. אולם כאשר שלב זה נעשה לתפיסה בלעדית, הוא מוביל לצמצום האדם לממדיו הנמדדים בלבד – גוף, תפקוד, ביצוע. אחד הפירות המרים של צמצום זה הוא הדה-הומניזציה: אובדן היכולת לראות את  האחר כאינדיבידואל ייחודי, את מאבקו הפנימי ואת שאלת המשמעות שהוא נושא בקרבו.

חג הפסח מספר על תנועה ממקום שלעיתים נדמה שאין לו מוצא למקום חדש. מעבדות לחומר ליצירה חדשה מהעתיד. וכך גם כעת, זרם העתיד מבקש להתגלות בנו, אך מהי המשימה אליה אנו נקראים?

שטיינר אמר ב-1917 כי "המשך התקדמותו של האדם ידרוש אומץ של הנפש, אומץ שיאפשר לו לעמוד מול אמיתות, אשר בתחילה נראות בלתי נעימות". הוא ציין כי כאשר הפחד נשאר לא מודע, הוא עלול להפוך לאנטיפתיה כלפי האמת עצמה.

לכן אנו נקראים בזמנים כאלה, להישיר מבט אל המציאות מתוך חשיבה צלולה, הכרה, חיפוש פשר, ובעיקר אחריות מוסרית. הרוח, על פי שטיינר, חייבת להיתפס בממשותה ולא להישאר הפשטה בלבד. אין די לדבר על מוסר, על שלום, על חירות, השאלה היא האם הם נעשים לכוח חי בחשיבה, רגישה ורצייה. 

ואולי הקושיה האמיתית של השנה אינה "מה נשתנה?"  כי אם "מה אני בוחר.ת לעשות לנוכח כל מה שהשתנה?"

מאחלת לנו בימים אלה, שנמצא כוחות להישאר במרכז חרף הרבה אירועים חיצוניים שאינם בהלימה עם נתיב חיינו וערכינו, שנצליח להחזיק תודעה ערה, לב אנושי חומל, ואמונה בכוחו של האדם, שלא להיכנע רק לפחדים וחרדות, אלא גם לפעול מתוך חירות פנימית.

בתפילה לימים טובים יותר, לחירות אמיתית ותפילה לשלום.

נורית רוזנגרטן