חג שבועות 2018
“וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים…”
בחג שבועות אנו מלבישים את ילדינו בלבן, עוטרים על ראשם זר, ושמים בידיהם טנא מלא בפירות ארצנו, זכר לימים בהם היו אבותינו לובשים לבן, נקהלים ועולים לרגל בהמוניהם להביא מביכורי תוצרתם החקלאית לבית המקדש בירושלים.
שם בבית המקדש, בקודש הקודשים, בתוך ארון הברית, נחו להם ארבעה לוחות, שניים שלמים ושניים שבורים ועליהם עשרת הדיברות – תמצית התורה כולה שניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני.
בחג השבועות קוראים בבית הכנסת את מגילת רות, “סיפור סינדרלה” תנ”כי של נוכרייה מואבית, אלמנה וחסרת כל, שהפכה בזכות דבקותה בחמותה נעמי, בעם ישראל ובאלוהי ישראל, לאם בית המלוכה היהודי. אותה נוכרייה הופכת להיות סבתא רבה של דוד המלך. “עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי…”
מדוע זכתה מגילת רות להיכלל בין ספרי התנ”ך? הרי אין בה ציוויים, ואף לא סיפורים מהם ניתן ללמוד על דברי ימי ישראל. ובכן חז”ל משיבים – “ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים”. ואילו אנו, יכולים לראות במגילה זו ביטוי ראשון של נשים הלוקחות את גורלן בידיהן ולא משלימות עם המקום החברתי שייעד להן מזלן הרע כאלמנות בשולי החברה.
שבועות הוא גם חג מתן תורתנו. הליך התקדשותם של אותו ציבור עבדים משוחררים שזה עתה יצאו ממצרים והפיכתם לעם, דרש הכנה. שבעה שבועות חלפו מצאתם את מצרים, וביום החמישים נקהלו אל הר סיני.
לא קל היה לעם ישראל לקבל את התורה. לרגע יצאה מפיהם הקריאה “נעשה ונשמע” וזמן קצר אחר כך, כשמשה עלה אל ההר להביא את לוחות הברית הראשונים, כבר פנו ליצור את עגל הזהב.
משה שבר בכעסו את הלוחות הראשונים, שב ועלה אל ההר וחזר עם לוחות חדשים. על פי המסורת הלוחות השבורים והשלמים נחו להם יחדיו בארון הברית, כתזכורת לגבוה ולנמוך, להצלחה ולכישלון – תוצאות ההחלטות המוסריות שאנו לוקחים בצמתי חיינו.
רודולף שטיינר נשא לפני 90 שנה הרצאה בברלין שנושאה “עשרת הדיברות”.
הוא מספר בה על תפקידו המיוחד של משה כמבשר ה’אני’, המרכיב הרביעי בישות האדם, כחלק מהמהות האלוהית שבאה לידי ביטוי במילים בהם האל מציג עצמו במעמד הסנה הבוער: “אהיה אשר אהיה”. על פי שטיינר העברים היו הראשונים שניטע בהם ניצוץ האינדיבידואליות וההכרה ב’אני’.
בהרצאה זו הוא גם מזכיר את אותו ניצוץ הכרה שניטע בלב העם העברי כביטוי לאל נעלה מעולמות הצומח ובעלי החיים, דימויים ששימשו לתאר את האלילים של עמי האזור. ה’אני’ נתפש ע”י שטיינר כמשכנו של האלוהים בישות האדם.
“היה טעם להעניק לעם העברי את החוקים הללו כדי שאימפולס ה’אני’ יוכל להיחקק בהם בעוצמה הכבירה ביותר. הם קיבלו אותם מפני שבאמצעות דיברות אלו נועדה לחייהם החיצוניים תדמית חדשה לחלוטין, כי חיים חדשים לחלוטין שמקורם ברוח היו עומדים להיברא.”
רואים אנו שאת מתן התורה לעם ישראל, אותו אנו מציינים בחג השבועות, ניתן להבין כנקודת מפנה בהתפתחות האדם והאנושות, ולא רק כאירוע בו הפכו עבדים נמלטים ממצרים לעם ישראל.
מעשרת הדיברות שקיבלנו אבקש להתמקד בדיבר השלישי:
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.
מקובל להתייחס לדיבר הזה כאיסור להישבע בשם האלוהים, אך יש התבוננות עמוקה עוד יותר. מימי קדם, נעשו עוולות רבות “בשם האלוהים”. למן האינקוויזיציה שהעלתה על המוקד את מי שנחשבו כופרים בעיניה ועד לימינו אלה, בהם נרצחים רבבות תחת הקריאה “אללה הוא אכבר” בידי מרצחי אל-קאעידה.
יש לראות בדיבר הזה קריאה לאחריות הומנית שאיננה תולה את החלטותיה המוסריות בגורם חיצוני, גם אם הוא האל בכבודו ובעצמו. התמרתו של הדיבר “לא תישא את שם אלוהיך לשוא” לתקופתנו, לאחר כניסת ה’אני’, או המשפט שמשלים אותו, הוא “לא תישא את השם בן-אדם לשוא”. אם בני אדם אנו נקראים, עלינו לנהוג ככאלה, ולא לגרום לעוולות מעוולות שונות בנימוק שאלוהים לצידנו.
בוב דילן, משורר המחאה היהודי, זוכה פרס נובל לספרות, ביטא רעיון זה בשיר שביצעה ג’ון באאז:
With God on Our Side – https://youtu.be/U8IoLkoQ19E
חג שמח ולבן,
שנזכה לימים טובים בבריאות טובה, ונזכה להיות בני אדם במלוא מובן המילה, כל ימות השנה.
נורית רוזנגרטן
