חג פסח 2020 – הכל נשתנה…
מדי שנה, בימים אלה, אנו עסוקים בתזזית ההכנות לחג הפסח.
הצעירים מתאמנים על “מה נשתנה”, תמצית ליל הסדר, בה מסביר האב לבנו מדוע שונה “הלילה הזה מכל הלילות”, כבר אלפי שנים. ואילו הלילה הזה, הלילה הזה, כולו בצל נגיף הקורונה, שנכנס לחיינו מבלי שהבנו עד תום ושינה את אורחות חיינו לבלי הכר.
במרוצת הדורות שאב החג את כוח שרידותו מהעובדה שהוא מצוין בהתכנסות משפחתית, במאכלים מיוחדים, בטקסים בין-דוריים בהם האב או הסב מספרים ביציאת מצרים. אבל יש בחג הזה יותר מטעם המציות והדג הממולא. זכינו שהסיפור הפרטי של בני ישראל יהפוך לסמל אוניברסלי של זכות האדם לחירותו. כל ילד יכול להזדהות עם סיפור מאבקו של עם העבדים שנאבק על חירותו. ולא מדובר רק בסיפור היסטורי עתיק, אלא באתוס שנתן השראה ותקווה לרבים במרוצת הדורות, שייחלו לנס יציאת מצרים הפרטי שלהם.
מצבנו היום מזכיר במידת מה את בני ישראל במצרים, ערב היציאה למסעם אל הארץ המובטחת.
בליל יציאת מצרים, כשהשתוללה מחוץ לבתים מגיפה נוראית, שהכתה בבכורי המצרים, נצטוו בני ישראל להסתגר בבתיהם – “ועבר ה’ לנגוף את מצרים”…”ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו…”
ואף אני, כמותם, מסוגרת בביתי עם בן זוגי. השנה לא אארח את ילדיי, נכדיי, הדודים והדודות, האחים והגיסות, האחיינים החמודים וגם לא את אמי המבוגרת שנותרה לבדה עם המטפלת שלה בעיר אחרת.
זה הסדר הראשון בו לא נחגוג ביחד, שלושה דורות יחדיו כמסורת “והגדת לבנך”.
אלו באמת גזירות כואבות מאד.
הדרמה האוניברסלית המתחוללת בעולם, משפיעה על כולנו, מעוררת פצעים רדומים ועלולה לתת לחלקים פגיעים בנפשנו “להרים ראש”. האני שלנו מאותגר בניהול האיזון העדין.
לצד זה, יש לומר שבזכות הקורונה, זכיתי להעריך מחדש דברים שהיו מובנים מאליהם כמו לחבק, לגעת, להתראות, לפגוש מטופלים פנים אל פנים ותלמידים באופן חי ובלתי אמצעי, שמקל על חיבור הלבבות. לפגוש חברים, לצאת מהבית לשוטט ברחוב ללא דאגה ועוד דברים רבים אליהם אני מתגעגעת.
יציאת מצרים, מהווה תזכורת למסעו של היחיד מעבדות לחירות, בדרך רצופת סבל וקושי. העם העברי היה משועבד במצרים לחומר: “וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ”. ניתן לראות את יציאת מצרים גם כמסמלת את היציאה משעבוד לחומר אל חירות הרוח ואת הקשיים הכרוכים במסע המתמשך כמו ארבעים שנה במדבר, כמו עגל הזהב, כמו קבלת התורה. נפילות מוסריות לצד התעלות רוחנית.
האם אמצא את ההנהגה שבתוכי – האני הייחודי הפנימי שינהיג אותי במדבר חיי? האם אצליח להכיר בעצמי את החלקים שמתאווים לחזור ל”סיר הבשר”?
מה הוא “דור המדבר” של נפשי שיישאר מאחור? ומה יזכה להיכנס לארץ המובטחת?
מסע יציאת מצרים שלנו לא יסתיים גם כאשר המגפה תחלוף. אז הוא רק יתחיל… קריעת ים סוף, ההליכה במדבר, תלאות הדרך והכניסה לארץ המובטחת עוד לפנינו בצורה אותנטית וחיה.
מה המסע שמחכה לנו כשנצא מביתנו בשוך המגפה? מה נשתנה?
“ובני ישראל יוצאים ביד רמה”… כך זה הסתיים במצרים. ומאז אנו יודעים שנוכל לכל קושי. שעברנו את פרעה ונעבור גם את זה…
מאחלת לכולכם בריאות טובה, שנזכה במהרה לשוב לשגרה המבורכת מנוסים וחכמים יותר.
שנזכור כמה חשובים כל חיבוק וכל נשיקה. שנדע להעריך זה את זה, לפתוח את הלב האחד אל השני ושבזכות הריחוק נתקרב יותר ונעריך כל רגע ורגע בחיינו.
לשנה הבאה, שאנחנו נהיה ביחד והקורונה תהיה בבידוד.
חג חירות שמח,
נורית רוזנגרטן
