"השמיים שבתוכי" – אתי הילסום
היום ה-15 בינואר הוא יום הולדתה של אתי הילסום, צעירה הולנדית בת למשפחה יהודית משכילה ומתבוללת, ילידת 1914.
הילסום נודעה בשל יומנה יוצא הדופן שהתפרסם בשם “השמיים שבתוכי” (או בשמו הקודם – “חיים כרותים”) המתאר את השנתיים האחרונות לחייה בתקופת השואה.
את יומנה פגשתי לפני שנים רבות, ומצאתי בו מקור השראה ותקווה לרוח האדם. ביומן מתארת הילסום במילים פשוטות של אישה צעירה בשנות העשרים לחייה, רגישה ומשכילה – אהבות, יצרים, סבל, ודברים יומיומיים שמעסיקים בחורה בגיל זה. היומן מגולל התפתחות רגשית והתעוררות רוחנית עצומה, ומתאר דיאלוג עם האלוהים ועם משמעות הסבל, שהוא גם אישי מאד וגם נוגע בגורל האנושות כולה.
היא חוצה את הסף פעמים רבות בתוך הסבל ההולך וגדל, ומתחברת לחווית ‘אני’ חובקת כל, בה היקף העולם נולד מחדש בתוך מרכז ישותה, ומרכז ישותה מתגלה בעולם. דרך הסבל, מגלה היא את ישותה הנצחית הבלתי מוגבלת אשר חשה אחריות לגורל האנושות כולה. יומנה הוא עדות לפוטנציאל ההתהוות של האנושי ומהווה ביטוי לאירוע הפנימי הקורא לכולנו, להתעורר להיותנו ישות אדם – עולם.
כשאנו מדברים על השואה ועל הנאצים לא אחת הם מתוארים כ”חיות אדם”. הדימוי החייתי עוזר לנו להרחיק את מעשי הרוע הצרוף מהוויתנו האנושית – הן אנו כה רחוקים מהרוע הזה, ואנו מזוהים עם הקורבנות הנרדפים. על רקע זה מפתיע קולה הצלול של אתי הילסום שרואה ברודפיה, אלה האחראים לגורלה המר – בני אדם.
הסופר אהרון אפלפלד ז”ל, לו הקדשתי את משב הרוח האחרון , כתב עליה שכמו יאנוש קורצ’ק, נמנית היא עם המאמינים החילונים ש”עלו ונתעלו למעלת קדושים”.
אתי מסרבת לטפח בתוכה שנאה לנאצים ומתעקשת לראות אותם כבני אדם, ואת הרוע כדבר שנמצא וחי בכולנו. וכך היא עונה באצילות נפש חרף מצבה ההולך ומתדרדר: “כשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: ‘מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים?’ ואני עונה: ‘אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם’. הרוע הזה נמצא גם בנו”.
בשירה ובספרות שמקורן בחוויות השואה ניתן למצוא כמה דוגמאות מרשימות להתבוננות דומה על “אנושיות הרוע”:
- סופר השואה יחיאל דינור, שכינה עצמו ק.צטניק להזכיר את היותו אסיר במחנה [ע”ש קצט, כינויים של צריפי האסירים], מספר כיצד במהלך טיפול ל.ס.ד. רואה ק.צטניק את אחד מקציני הס.ס. מפהק ובמהלך קצר חודרת בו ההכרה שלפניו בן אדם. שבנסיבות אחרות יכול היה הוא להיות במקומו. מסקנתו המהדהדת הייתה: “אני בראתי את אושוויץ! לא השטן, אלא אני ואתה, האדם!
- המשורר ניצול השואה פאול צלאן, בשירו פוגת המוות, מתאר ביובש את ה”איש” שמעביד בפרך את יהודיו ואחר כך מחסלם בבור הקבר, כיצד בו בזמן הוא “כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה”. מן געגוע רומנטי לזוגתו שדר בכפיפה אחת עם מעשי הזוועה שהוא עצמו עושה.
הלשון העברית, מדייקת כאשר היא מכנה Human Being כ”בן אדם”. באופן הכי מילולי מחזירה העברית את כולנו למקור ומזכירה לנו שכל ‘בני האדם’ משפחה אחת, ואחד מבני אדם הראשון, קין, הרג את אחיו במעשה הרצח הראשון, שמקורו בקנאה.
אתי הילסום עברה שינוי בגישתה לאלוהים – מיהודייה חסרת אמונה באל, הופכת אתי אט אט למאמינה ומפתחת אתו דיאלוג יוצא דופן. ניתן היה לשער ששיח עם אלוהים במצב הולך ומתדרדר כשלה, יהיה שיח ששואל לפשר הסבל, או כועס ומתריס על כך שזנח את בני האדם להילכד ברוע, אך אתי כותבת ביומנה בגדלות רוח: “כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים, בכל הרצינות, יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. והם אומרים: אני לא אפול בידיהם. והם שוכחים שמי ששוכן בזרועותיך, אינו יכול ליפול לידיו של איש”.
בתוך הסבל היומיומי, לא מפסיקה אתי הילסום לפגוש את יופי העולם ולהעריך את קיומו. בכנות רבה מתארת היא את הנפילות והקימות שלה מתוך מצבים בלתי אפשריים שחווה: “אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים ועם הגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא. לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד.”
כשסבלה הולך וגדל, והיא חווה קור, רעב וסכנות, מוסיפה הילסום לכתוב מילים מעוררות השראה אודות מהותו של הסבל, מילים שנובעות מתוך התנסויות החיים רגע ברגע. ככל שגדלה מצוקתה, כך מתעלה היא ונישאת אלי רוח:
“למדתי לשחרר עוד ועוד את הכוח היוצר שבי מן המצוקה החומרנית, מרעיון הרעב והקור והסכנות. כי הרי תמיד מדובר ברעיון ולא במציאות. המציאות היא דבר שהאדם קובע לעצמו, ועם כל הסבל והקשיים שמתלווים אליה, האדם צריך לקחת אותה על עצמו ולשאת אותה, ותוך כדי נשיאה גדל כוחו. אבל את רעיון הסבל (שאינו “סבל” ממש, שכן הסבל הוא דבר פורה ומעשיר) יש לנתץ. והרגע שהאדם מנתץ את הרעיון, הכובל את החיים כאזיקים, הוא משחרר את החיים האמיתיים שבתוכו, את הכוחות שבו, ואז יש לו את הכוח לשאת בסבל האמיתי, סבלו שלו וגם סבל האנושות”.
אתי הילסום, מבטאת את התהוות האירוע של תקופתנו, השואף להשגת החירות העצמית מתוך חציית הסף, והתרחבות האני האינדיבידואלי לכלל אנושי. היא יוצרת דיאלוג שחוצה את התודעה הרגילה ומתארת במילים פשוטות את המדיטציה הנשגבה של “אני באל והאל בתוכי” (ראה מדיטיציה שנתן ר. שטיינר בהרצאה העשירית לחינוך מרפא מ- 5.7.1924).
“לא די להכריז על קיומך אלוהים ולנסות למצוא אותך בליבו של הזולת. עלי לפנות את הדרך בתוכו המוליכה אליך, אלוהים, ולשם כך עלי להכיר היטב את נפש האדם… אנשים הם לפעמים כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה. אני נכנסת לתוכו ומשוטטת במסדרונותיו ובחדריו, וכל בית שונה מקודמיו ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך אלוהים. אני מבטיחה לך אלוהים, שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בתים רבים כל כך עומדים ריקים ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה.”
בספטמבר 1943, בהיותה בת 29 שנים בלבד, נשלחה אתי הילסום לאושוויץ שם מצאה את מותה. 40 שנה המתינו יומניה עד שפורסמו ותורגמו.
ימים טובים
נורית רוזנגרטן
